Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

בענין הלחץ המגלה את האדם

פתיחה יש לו מנה – רוצה מאתיים. עצור רגע עם המאמר הזה. לא כסתם אמרה, אלא כאבחנה עמוקה בטבע האדם. חז"ל לא אמרו: "יש לו מנה ואין לו מאתיים – לכן הוא לחוץ." הם אמרו: יש לו מנה – ועדיין רוצה מאתיים. כלומר, הלחץ אינו נובע מהחסר, אלא מרצון שאין לו סוף. וממילא, ריבוי הנכסים לא יגאל אותך ממנו. האיש עם המנה לחוץ, והאיש עם המאתיים לחוץ – רק עם "חשבונות גדולים יותר, תיאבון גדול יותר." אם כן, מהי עבודת האדם? אם הלחץ הוא חלק קבוע במבנה החיים, ואין בריחה ממנו – מה נדרש ממנו?

א. מוחין דקטנות – הדרך המכווצת כשהלחץ בא, הוא מנסה לצמצם אותך. זוהי עבודת הנפש הבהמית בתוך הדחקא דפרנסה: להפוך את הדאגה לפחד, את הפחד לייאוש, את הייאוש לבהלה. האדם נעשה קטן יותר, תגובתי יותר, מוקף בתוך עצמו. הוא שוכח את מי שהוא, ומאבד את הפנאי הנפשי לחשוב, להתבונן, להאמין. זהו מצב של מוחין דקטנות – כיווץ הדעת, צמצום הנשמה. ורובנו יודעים את התחושה הזו. יונגערמאן עם ילדים קטנים, שכר דירה בסוף החודש, ועוד חשבון שמגיע – והראש מלא, והלב כבד, ואין אוויר. ואז מגיעה המחשבה: "אם רק הייתי מרוויח יותר... אם רק הייתי מגיע לשם..." לשם – שמה שהלחץ נגמר. אבל "שם" כזה לא קיים.

ב. מוחין דגדלות – הדרך המרחיבה אבל אותו הלחץ בדיוק – יכול לפעול הפוך. כשהאדם עומד ביחס ישר אל הלחץ, לא בורח ממנו ולא נשבר ממנו, הוא מוצא בתוך עצמו כוחות שלא ידע שיש לו. הנסיון הפרנסי אינו סתם מבחן – הוא מנגנון של גילוי. הוא מאלץ את האדם לגדול, להתמקד, לזכך את עצמיותו. "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" – לא: המצר נעלם, אלא: מתוך המצר עצמו מגיע הגילוי. כאן נכנסת עבודת הביטחון. לא הביטחון כאמירה יפה, אלא כהתבוננות אמיתית: שה"דחקא דפרנסה" אינה מקרית, אלא מדויקת. שהקב"ה, שלו "לית אתר פנוי מיניה" – נמצא גם בתוך הצרות הקטנות ובחשבונות הפתוחים. ואם כך, הלחץ אינו משהו שאני צריך לברוח ממנו, אלא משהו שאני נפגש עמו – כאן, עכשיו. אדמו"ר הזקן כותב שכאשר האדם נתון בצרה ולחץ, ואף על פי כן מחזיק את דעתו ביציבות ובביטחון בה' – זוהי עבודה ממשית שיש בה ממש, ועומדת לו לנפשו. לא הניצחון על הלחץ, אלא ה"עמידה" בתוכו – היא עצמה מעשה גדול.

סיום וחידוש הנה החידוש: הלחץ אינו רק בוחן אותך – הוא מגלה אותך. הוא חושף את פנימיותך. בשעת לחץ, כשהשמן מועט והכלים רבים, מסתבר מי אתה באמת: אם הלחץ מכווץ אותך או מרחיב אותך. אם הוא מביא אותך לבהלה ולייאוש, או מאלץ אותך לגדול אל תוך כוחות שלא ידעת שיש לך. לכן העבודה אינה לחכות שהלחץ יעבור, ולא לחלום על אותו "יום" שבו תגיע למנוחה כלכלית ואז "תתחיל לחיות." אותו יום לא בא. המנה תגיע – ותרצה מאתיים. העבודה היא להפוך להיות אדם כזה, שהלחץ אינו מכווץ אותו אלא מרחיב אותו. שהנסיון לא שובר אותו אלא בונה אותו. שהמיצר עצמו הוא השער אל המרחב.

נקודה למעשה

הפעם הבאה שבה תרגיש את הלחץ בא – עצור רגע לפני שאתה מגיב. שאל את עצמך: "האם הלחץ הזה מכווץ אותי עכשיו, או שאני יכול לעמוד בו ולצאת ממנו גדול יותר?" לא שאלה תיאורטית – שאלה מעשית, כאן ועכשיו, בגוף ובנפש.

Questions and answers

Q: מה מלמד מאמר חז"ל "יש לו מנה רוצה מאתיים" על מקור הלחץ?

הרב לנדאו משיב: פתיחה יש לו מנה – רוצה מאתיים. עצור רגע עם המאמר הזה. לא כסתם אמרה, אלא כאבחנה עמוקה בטבע האדם. חז"ל לא אמרו: "יש לו מנה ואין לו מאתיים – לכן הוא לחוץ." הם אמרו: יש לו מנה – ועדיין רוצה מאתיים. כלומר, הלחץ אינו נובע מהחסר, אלא מרצון שאין לו סוף. וממילא, ריבוי הנכסים לא יגאל אותך ממנו. האיש עם המנה לחוץ, והאיש עם המאתיים לחוץ – רק עם "חשבונות גדולים יותר, תיאבון גדול יותר." אם כן, מהי עבודת האדם? אם הלחץ הוא חלק קבוע במבנה החיים, ואין בריחה ממנו – מה נדרש ממנו?

Q: מהי הדרך המכווצת שבה הלחץ מצמצם את האדם?

הרב לנדאו משיב: כשהלחץ בא, הוא מנסה לצמצם אותך. זוהי עבודת הנפש הבהמית בתוך הדחקא דפרנסה: להפוך את הדאגה לפחד, את הפחד לייאוש, את הייאוש לבהלה. האדם נעשה קטן יותר, תגובתי יותר, מוקף בתוך עצמו. הוא שוכח את מי שהוא, ומאבד את הפנאי הנפשי לחשוב, להתבונן, להאמין. זהו מצב של מוחין דקטנות – כיווץ הדעת, צמצום הנשמה. ורובנו יודעים את התחושה הזו. יונגערמאן עם ילדים קטנים, שכר דירה בסוף החודש, ועוד חשבון שמגיע – והראש מלא, והלב כבד, ואין אוויר. ואז מגיעה המחשבה: "אם רק הייתי מרוויח יותר... אם רק הייתי מגיע לשם..." לשם – שמה שהלחץ נגמר. אבל "שם" כזה לא קיים.

Q: איך אותו הלחץ יכול להרחיב את האדם ולגלות בו כוחות?

הרב לנדאו משיב: אבל אותו הלחץ בדיוק – יכול לפעול הפוך. כשהאדם עומד ביחס ישר אל הלחץ, לא בורח ממנו ולא נשבר ממנו, הוא מוצא בתוך עצמו כוחות שלא ידע שיש לו. הנסיון הפרנסי אינו סתם מבחן – הוא מנגנון של גילוי. הוא מאלץ את האדם לגדול, להתמקד, לזכך את עצמיותו. "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" – לא: המצר נעלם, אלא: מתוך המצר עצמו מגיע הגילוי. כאן נכנסת עבודת הביטחון. לא הביטחון כאמירה יפה, אלא כהתבוננות אמיתית: שה"דחקא דפרנסה" אינה מקרית, אלא מדויקת. שהקב"ה, שלו "לית אתר פנוי מיניה" – נמצא גם בתוך הצרות הקטנות ובחשבונות הפתוחים. ואם כך, הלחץ אינו משהו שאני צריך לברוח ממנו, אלא משהו שאני נפגש עמו – כאן, עכשיו.

Q: למה חז"ל אמרו "יש לו מנה רוצה מאתיים" ולא שהוא לחוץ כי חסר לו?

הרב לנדאו משיב: חז"ל לא אמרו: "יש לו מנה ואין לו מאתיים – לכן הוא לחוץ." הם אמרו: יש לו מנה – ועדיין רוצה מאתיים.

Q: איזו שאלה לשאול את עצמי כשאני מרגיש שהלחץ בא?

הרב לנדאו משיב: הפעם הבאה שבה תרגיש את הלחץ בא – עצור רגע לפני שאתה מגיב. שאל את עצמך: "האם הלחץ הזה מכווץ אותי עכשיו, או שאני יכול לעמוד בו ולצאת ממנו גדול יותר?" לא שאלה תיאורטית – שאלה מעשית, כאן ועכשיו, בגוף ובנפש.

Follow us on Facebook