בענין הגבול האמיתי

פתיחה שאלה פשוטה, אבל היא נוגעת בעצב: יונגרמן שב מהעבודה, עייף, ומשהו בשיחה עם אשתו, עם חברו, עם שותפו — פצע אותו. הוא ניסה לשים "גבול". אמר: "אל תדבר אליי ככה". אולי אפילו עמד על שלו, קצת. ובכל זאת — בבוקר הוא מתעורר מעורער. הגבול "נשבר". למה? כי מה שהוא קרא לו "גבול" — לא היה גבול. היה בקשה.

הערה א' — הגבול שמחוץ לך אינו גבול כשאדם אומר "אל תדבר אליי ככה" — הוא מניח את כובד נפשו בידי הזולת. הוא אומר, בעצם: הם יקבעו אם אני אהיה שלם. אם הם ישמרו על הקו — אהיה בסדר. ואם לא — לא. זה אינו גבול. זוהי תלות הלבושה בשפת גבולות. גבול אמיתי אינו דבר שאתה שם על האחר. הוא דבר שאתה שם על עצמך. לא: "אתה אינך רשאי לחצות את הקו". אלא: "אם תחצה אותו — אני יודע מי אהיה בכל מקרה." המוקד עובר. מה*ם — אליי. מהחוץ — לפנים. הבעל שם טוב אמר: במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו. אם כל מחשבתי נתונה לשאלה "מה הם יעשו" — שם אני. ולא בתוך עצמי.

הערה ב' — הגבול שחיים אותו יש מדרגה עמוקה יותר. הגבול העמוק ביותר אינו זה שמכריזים עליו. אינו אפילו ה"עזיבה" — "אם תעשה זאת שוב, אני הולך." זוהי עדיין תגובה. הם פועלים, ואז אתה זז. הגבול האמיתי הוא מצב נפשי פנימי שבו האחר איבד את הגישה — גישה לאותו חלק בנשמה שהיה מסוגל לנפצו. לא צריך להודיע על כך. לא צריך את הסכמתם. אתה פשוט חי אותו, מבפנים. הרמב"ם, ורבינו הזקן בעקבותיו, מדברים על ישוב הדעת כתנאי לכל עבודת ה'. ישוב הדעת אינו ההיעדר בעיות. הוא המצב שבו הבעיות אינן מגדירות את מציאותך הפנימית. זו ממש ההגדרה של הגבול האמיתי. בזוהר הקדוש מתוארות חיות הקודש: ולא יסבו בלכתן. הן נעות קדימה — ואינן מסובבות את ראשן לבדוק מה קורה מסביב. איש היודע מי הוא, לאן הוא הולך ולמה הוא הולך — אינו זקוק לאשר את עצמו מהמראה שבעיני הזולת.

ביאור — גבול או תקוה? הנה הניסוח החד ביותר: אם הגבול שלך קיים רק כאשר הם מכבדים אותו — אין זה גבול, זוהי תקוה. תקוה היא יפה. אבל היא אינה יציבות. יציבות נפשית אמיתית — ישוב הדעת — אינה תלויה בהתנהגות הזולת. היא בנויה מבפנים. רבינו הזקן בתניא מלמד שמחשבות המטרידות את האדם אין להילחם בהן ישירות, אלא להסיח את הדעת מהן לגמרי — לא להתעסק, לא להגיב, לא לנסות להחזיר. אותו עיקרון חל כאן: מה שמנפץ אותנו אינו תמיד מה שנאמר — אלא העובדה שנתנו לו גישה. הגבול האמיתי בונה, בשקט, מקדש פנימי — שלמילים חיצוניות אין עוד יכולת להגדיר את מה שמתרחש בתוכו.

סיום — לא לעזוב את עצמך וכאן הנקודה שחוזרת הכי עמוק: גבול אינו לעזוב אותם. גבול הוא לא לעזוב את עצמך. ה"עזיבה" הגדולה ביותר שאדם יכול לעשות אינה לצאת מחדר — אלא לאבד את הקשר עם עצמו, עם עבודתו, עם מה שהוא יודע שהוא. הגבול האמיתי שומר על הקשר הזה. לא בכח. לא בהכרזות. אלא בעבודה פנימית שקטה ואיתנה — בנאמנות לעצם. יונגרמן חביב, בין אם מדובר בשלום בית, בלחץ מהסביבה, או בקשיי פרנסה — האתגר האמיתי אינו לשנות את הסובבים אותך. האתגר הוא לבנות את עצמך בצורה כה שלמה, עד שקולם יחדל מלהיות הקול הפנימי שלך.