בענין המכשולות שהאדם מניח לעצמו

פתיחה – קושיא שאלה פשוטה, אבל היא נוקבת: מדוע אברך בעל כוונות טהורות, שרצונו להצליח בלימודו, בפרנסתו, בעבודת ה' – מוצא את עצמו שוב ושוב "תקוע"? "אתחיל ביום שני." "אחרי החגים." "כשיהיה לי קצת יותר זמן." הכל שם – הרצון, הידיעה שצריך, אפילו ה"התחלה" כבר התחילה פעם אחת. ובכל זאת, ההזדמנות חולפת, המטרה נדחית, והאדם נשאר עם תחושה כבדה של "אין לי מזל" או "חסר לי כוח". הסבר פשוט תולה זאת בעצלות או בחולשת אופי. אבל הרי לפעמים אותו אדם מסוגל לפעול במרץ ובחריצות מפתיעים – רק לא לקראת אותה מטרה. אם כן, אולי הכשלון אינו בחולשה, אלא במשהו מדויק ומבונה בהרבה יותר.

יסוד – תפקידה של הנפש הבהמית בתניא מבאר רבנו הזקן שהנפש הבהמית, שמקורה בעולמות הנוגעים לגוף ולהישרדות, "תפקידה" הראשוני הוא לשמור על האדם מפני נזק ואי-נוחות. היא אינה "רשעת" מעצם מהותה, אלא מערכת של שמירה. כשם שיש לאדם "שומר ראש" – שליח שתפקידו לדחות כל דבר שנחשב כסכנה – כך הנפש הבהמית פועלת כמנגנון הגנה עמוק ועקבי. והנה, לנפש זו יש "אוזניים". היא רושמת ולומדת. שואלים: כיצד היא לומדת מה הוא "מסוכן"?

הערה א' – האימון שאנו עצמנו נותנים כאן חידוש גדול ונוגע ללב. חז"ל אמרו: "ברית כרותה לשפתים". פירשו בזה שלדיבור יש כוח ברייתי – מה שהאדם מוציא מפיו אינו מתנדף באוויר, אלא פועל פעולה ממשית. וכך כותב בעל ה"חינוך" בפירוש: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" – לא רק המעשה החיצוני, אלא גם הדיבור, גם המחשבה, הם כלים הבונים את המציאות הפנימית של האדם. עתה שאל את עצמך: כמה פעמים שמעת בחבורה, או אמרת בעצמך – "עשירים? כולם גזלנים." "מי שמצליח בעסקים, לא נשאר ירא שמים." "אדם שרוצה 'גדולות' – סימן שיש לו גאווה"? הנפש הבהמית רושמת: הצלחה = סכנה. היא אינה מנתחת, אינה שוקלת. היא מבצעת הוראות. ואתה – בדיבוריך, במחשבותיך – נתת לה את ההוראות בעצמך.

ביאור – הכשלון שהוא הצלחה כאן הנקודה החדה ביותר. כשאתה דוחה להתחיל "ביום שני", כשההזדמנות חולפת ואתה "מסביר לעצמך" מדוע עכשיו אינו הזמן הנכון – זה אינו כשלון של הנפש. זוהי הצלחתה של הנפש הבהמית. היא מבצעת בנאמנות ובמיומנות את המשימה שהטלת עליה: להרחיק אותך מן ה"סכנה" שהגדרת לה. אין כאן "מזל רע". אין כאן "חסר כוח". יש כאן ביצוע מדויק של הוראות – הוראות שנכתבו בדיבורי היומיום ובמחשבות שהתרגלת לחשוב. ונגענו כאן בחטא עמוק ומוכר: חטא המרגלים. המרגלים לא שיקרו. הם אמרו את מה שראו – אבל הוסיפו את הפרשנות: "ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג, לג). אותה פרשנות עצמה, שנאמרה בפה מלא, הפכה למציאות קיומית של דור שלם. דיבור אחד על "בלתי אפשרי" – וכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה. כך אנו "מרגלים" אחר מטרותינו האישיות: מסתכלים עליהן ואומרים "גם אנחנו" – ובכך חוסמים את הדרך.

הערה ב' – "ברית כרותה לשפתים" "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא). אין כאן משל גרידא. זהו תיאור מציאותי של כוח הדיבור. הבעל שם טוב לימד שאין שום דיבור ומחשבה "סתמיים" בעולמו של יהודי. כל מילה פועלת את פעולתה – ובראש ובראשונה בעולמו הפנימי של האדם. לכן, כשאדם מרגיל את עצמו לדבר סרה על עושר, על שאיפה, על הצלחה – הוא אינו רק "מחווה דעה". הוא בונה את כבלי נפשו. הוא האדריכל של המנגנון שיחסום אותו.