בענין כח השבת המהוה את הבריאה

נקודה למעשה

אתה, אברך, בעל בית — יודע מה זה ללכת כל השבוע עם התחושה הזו שאתה עומד "להתפרק". לחצי הפרנסה, הטרדות, הריצה. ושבת מגיעה. אל תחשוב על שבת כ"עוד חובה". חשוב עליה כך: זה הרגע שבו מחדיר בך הקב"ה את ה"וינפש" — את הנפש, את הלכידות הפנימית, את הכח שמחזיק אותך שלם לכל ששת ימות השבוע הבאים. שמור את השבת — לא מיראה, אלא מתוך ידיעה: זה המקור. זה מה שמחזיק אותך.

Questions and answers

Q: מדוע החמירה התורה כל כך ש"מחלליה מות יומת", לאור הפסוק "שבת וינפש"?

הרב לנדאו משיב: שבת וינפש (שמות ל״א, י״ז) פתיחה וקושיא כתוב בתורה: "מחלליה מות יומת" — העונש על חילול שבת הוא מיתה, ובמזיד סקילה. וכל בר דעת תמה: מה ראתה התורה להחמיר כל כך? הרי כמה וכמה עבירות חמורות שאין עליהן מיתת בית דין, ואילו כאן — מלאכה בשבת — ומיד "מות יומת". לכאורה, נראה הדבר כעונש מחמת כבוד, עונש מלמעלה שאין לנו בו טעם שכלי. אבל האמת היא: זה כלל אינו עונש.

Q: מהו הכח שמחזיק את המציאות ומונע מכל אטום להתפרק?

הרב לנדאו משיב: שמע נא, חבר. עמדו חכמי הטבע על עובדה פשוטה ומדהימה: כל אטום שבגוף האדם, שבאדמה, שבשמים — עשוי מחלקיקים הדוחים זה את זה בכח עצום. על פי חוקי הפיזיקה, כל אטום היה "צריך" להתפרק בכל רגע ורגע. ואינו מתפרק. מדוע? מפני הכח הגרעיני החזק — the strong nuclear force — הכח האדיר ביותר בטבע, שמחזיק את חלקיקי גרעין האטום יחד, ומונע את ההתפרקות. אין זו שאלה של "מי שומר" עליהם — זוהי מציאות. הוסר אותו כח, ותתפרר המציאות החומרית. ועתה, הנמשל.

Q: מה מלמד פירוש רש"י ש"וינפש" הוא מלשון נפש?

הרב לנדאו משיב: וכאן מגיעים לציר המרכזי של כל הענין. נאמר בתורה: "שבת וינפש" — ורש"י פירש "וינפש" מלשון נפש. כלומר: ביום השבת, כביכול, שבת הקב"ה ממלאכתו — ודוקא אז "וינפש", נתן נפש וחיות לעולם. לא רק שנח — אלא שהשביתה ממלאכה היא עצמה מעשה ההחיאה. הצמצום וההסתלקות מהבריאה הוא שמפנה מקום לגילוי כח הנפש הפנימי. זהו החידוש: "וינפש" — שורשו "נפש". הקב"ה מפסיק לברוא, ובאותה הפסקה עצמה — מחדיר נפש וחיות חדשה בכל הבריאה.

Q: למה "מחלליה מות יומת" אינו עונש חיצוני אלא תוצאה?

הרב לנדאו משיב: ועתה מובן היטב מדוע "מחלליה מות יומת" — ואין זה עונש חיצוני כלל. רבינו מבאר בתניא את ענין הכרת, שהוא "כריתה" — כריתה ממקור החיים, הסתלקות הנפש האלוקית. ולפי כל מה שאמרנו, הדברים מאירים: מי שמחלל שבת, דוחה מעצמו את ה"וינפש", את הנפש והחיות האלוקית שהשבת מביאה. הוא אינו נענש — הוא מתנתק ממקור קיומו. כמו מי שלוחץ על הכפתור שמסיר את הכח הגרעיני מן האטום: אין כאן כעס, אין כאן נקמה. יש כאן פשוט — התפרקות. זוהי המציאות הרוחנית. חלל את השבת — ופינית ממך את הכח היחיד שמחזיק אותך שלם.

Q: איך כדאי לאברך או בעל בית לחשוב על השבת אחרי שבוע של לחץ?

הרב לנדאו משיב: אתה, אברך, בעל בית — יודע מה זה ללכת כל השבוע עם התחושה הזו שאתה עומד "להתפרק". לחצי הפרנסה, הטרדות, הריצה. ושבת מגיעה. אל תחשוב על שבת כ"עוד חובה". חשוב עליה כך: זה הרגע שבו מחדיר בך הקב"ה את ה"וינפש" — את הנפש, את הלכידות הפנימית, את הכח שמחזיק אותך שלם לכל ששת ימות השבוע הבאים. שמור את השבת — לא מיראה, אלא מתוך ידיעה: זה המקור. זה מה שמחזיק אותך.