בענין הכסא לא נשאר ריק

לאיהיהלך אלקים אחרים עלפני (שמות כ׳, ג׳)

פתיחה הטלפון שלך רוצה את תשומת לבך. לא פעם בשנה, לא פעם בחודש — בכל רגע. הוא מנהל קמפיין תמידי, חסר לאות. והוא לא לבד: הכסף מנהל קמפיין, הצלחה המדודה בעיני אחרים מנהלת קמפיין, הדעה הציבורית מנהלת קמפיין. כולם רוצים אותו דבר — את אותו תפקיד: לקבל את ההחלטות בשבילך. שאל את עצמך, יונגערמאן: כמה פעמים ביום אתה מרים את הטלפון לא מפני שרצית — אלא מפני שלא יכולת שלא להרימו? כמה פעמים קיבלת החלטה עסקית לא מתוך שיקול דעת, אלא מתוך פחד שלא להפסיד? כמה פעמים אמרת "כן" כי לא יכולת לשאת את האכזבה של מישהו אחר? זוהי הקושיא של חיינו: אנו חושבים שאנחנו חופשיים, ובפועל — מנוהלים.

העמקה: מהי שליטה? הסימן לכך שדבר כלשהו תפס שליטה עליך אינו בשעה שאתה משתמש בו — אלא בשעה שאתה לא מצליח לומר לו לא. אם אינך יכול להניח את הטלפון — הוא אינו כלי בידך, אתה כלי בידו. אם אינך יכול לשאת הפסד כלכלי קטן — הכסף אינו עבדך, אתה עבדו. אם אינך יכול לאכזב אדם מסוים מפחד מה יאמר — אישורו אינו פרס שקיבלת, הוא כבל שנטלת. העולם מגדיר חירות כ"עשיית כל מה שמושך אותך". אבל הגדרה זו היא עצמה מכשול. כי מה שמושך אותך — מי הוא? האם זה אתה, או שמא זה הקמפיין שניצח הלילה?

יסוד הסוגיא: הכסא לא נשאר ריק כאן הוא היסוד: הכסא לא נשאר ריק. בתוך כל אדם ישנו כסא של הנהגה פנימית — מקום ממנו מתקבלות ההחלטות האמיתיות, מקום שממנו נמשך כל אדם ואדם. כסא זה אינו יכול להיוותר ריק אף רגע אחד. אם אתה אינך בוחר במפגיע מי יישב עליו — משהו אחר יבחר במקומך, ולרוב אתה לא תשים לב שזה קרה. בלשון קדושה: התניא מלמד אותנו שהמוח שלנו אינו יכול להיוותר ריק מהתבוננות. אם אינו מלא במחשבה של קדושה — מחשבות זרות ממהרות למלאו. שני יצרים, שתי נפשות — הנפש האלקית והנפש הבהמית — מתחרים תמידית על אותו כסא. אין מצב ביניים, אין "ואקום" ניטרלי. זהו דיוק עמוק: השאלה אינה "האם יש מלך?" — השאלה היא רק "מי הוא המלך?"

תירוץ: חירות אינה העדר מלך ומכאן מתהפך הכל. חירות אמיתית אינה חיים ללא עול. חירות אמיתית היא הזכות והכוח לבחור את האדון שלך. זוהי כוונת המשנה הנודעת במסכת אבות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". לכאורה תמוה — הרי עיסוק בתורה הוא עול, הוא משמעת, הוא מחויבות. כיצד זה חירות? אלא שהמשנה מגלה לנו את הגדרת החירות האמיתית: לא ריקנות מכל מושל, אלא בחירה בגדול ובנעלה שבמושלים. מי שעוסק בתורה — הוא שבחר במו ידיו את אדונו, ולא הניח לקמפיינים של הטלפון, הכסף, ודעת הבריות לעשות זאת בשבילו. הוא ממליך בדעת ובשכל, ולא נגרר.

עבודה בפועל: קבלת עול מלכות שמים הביטוי הגבוה ביותר לחירות זו הוא קבלת עול מלכות שמים — לא כהכנעה כפויה, אלא כבחירה אקטיבית, כהכתרה מודעת ומרצון. בכל בוקר, בפסוק ראשון של קריאת שמע, האדם עושה מעשה של חירות עמוקה ביותר: הוא בוחר מי יישב על הכסא. הוא מקדים את הקמפיין של השמים לכל קמפיין אחר שיבוא ביום. ובכל רגע ביום שבו אדם שם לב — "מי מושך אותי כעת? האם זה אני שבחרתי, או שהכסא כבר נתפס?" — ורגע זה של תשומת לב הוא עצמו כבר פעולה של הנפש האלקית. כבר תנועה של חירות.