בענין משורר ששיער חייב מיתה

פתיחה תנא במסכת ערכין: "משורר ששיער — חייב מיתה." עצור רגע. משורר שירד מהבמה שלו ועמד בשער במקום השוער — חייב מיתה? הרי מה עשה? עמד במקדש. עבד עבודה. לא חילל שבת, לא עבד עבודה זרה. רצה לסייע, רצה להיות שם — ועונשו מיתה? הקשיא הזו מחדדת לנו שיש כאן לא רק דין, אלא גילוי. גילוי עמוק על הקשר שבין האדם לשליחותו.

תנועה ראשונה — הדין ומה שמאחוריו אפשר לומר, על דרך הפשט, שמדובר בצורך בסדר ומשמעת בבית המקדש. כל מחלקה במקומה, כל שבט בדגלו, כדכתיב "איש על דגלו באותות לבית אבותם." אכן, הסדר חשוב. אבל אם כן, מדוע עונש מיתה? על הפרת משמרת היה מספיק עונש קל יותר. אלא שהמיתה כאן אינה רק עונש — היא הגדרה מהותית. חז"ל לימדונו ש"כשם שאין פרצופיהם שוים — כך אין דעותיהם שוות." כל אחד ואחד הוא עולם בפני עצמו, ובא לעולם לצורך ייחודי שאין אחר יכול למלאו. וכאשר משורר עוזב את שיר ה' שלו ונכנס לתפקיד שאינו שלו — הוא אינו רק עובר על תקנה; הוא מנתק את עצמו ממקור חיותו הרוחני. כי "חייב מיתה" — כלומר: מחוץ לשליחותך, אתה ניתק ממה שמחיה אותך. זה לא שה' כועס עליו. זה שהוא כבר אינו במקומו — ומחוץ למקומו, אין לו חיים של ממש.

תנועה שנייה — עצב הרגיש יונגרמן, אתה יודע את התחושה הזו. אתה רואה את החבר שלך — הוא מצליח בלימוד, בדרשה, בעסק, בחינוך. ומשהו בפנים אומר: גם אני רוצה להיות שם. אולי אם אני אנסה את הנתיב שלו, אולי אם אני אשנה את הצורה שלי — אני אהיה יותר. אני אהיה מספיק. אבל הפנימיות יודעת שזה לא נכון. הקב"ה ברא אותך עם כלים ספציפיים, עם נסיבות חיים מסוימות, עם נשמה שיש לה "שער מיוחד" בשמים. כשאתה מנסה להיות חברך — אתה לא נעשה יותר ממנו; אתה פשוט עוזב את עצמך. ואז שני התפקידים חסרים: שלו וגם שלך. כתב בעל התניא שעל האדם לאהוב את חברו "כגופו" — כלומר, כשם שאיבר אחד בגוף אינו מבקש להיות האיבר השני, אלא כל אחד ממלא תפקידו, וביחד הם גוף שלם. אם העין תנסה לשמוע והאוזן תנסה לראות — לא יהיה גוף, יהיה כאוס. וכן בישראל. כל יחיד הוא אות בתורה. ואות שנמחקת — פוסלת את כל הספר.

פיבוט — מה האמת שבדין לכן "חייב מיתה" של המשורר ששיער אינה גזירה קשה — היא תיאור. תיאור של המצב שנוצר כשאדם מנטש את מקומו. הקדושה האמיתית אינה נמדדת בגובה הרוחני הנחשב, בתפקיד "החשוב" יותר. האדם הקדוש באמת הוא זה שעומד על משמרתו — בשמחה, בנאמנות, בידיעה שה' צריך אותו כאן, בדיוק כאן. המשורר שמשורר בלב שלם — עובד עבודת קודש. השוער ששומר בשמחה — עובד עבודת קודש. לא כי התפקיד "גדול", אלא כי הם נאמנים לשליחות שלהם.