בענין קול ההכתרה

פתיחה יש אדם שמגיע לראש השנה כבד. כבד מאוד. הוא יודע מה עשה השנה. הוא זוכר. ויש בתוכו קול שאומר: מה פניך לבוא? מי אתה בכלל שתעמוד לפניו? והוא נכנס לבית הכנסת עם תחושה שהולך להשפט — ושהתיק שלו לא טוב. אבל שמא כל ההנחה הזו היא הטעות עצמה.

תנועה ראשונה — משל המלכה הגמרא במסכת ראש השנה אומרת בפשטות: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם." זה לא לשון של בית משפט. זו לשון של טקס. הכתרה. תחשוב על מלך בשר ודם ביום הכתרתו. ביום הזה, מי בא? כולם. גם מי שקרב נגדו, גם מי שחלק עליו, גם מי שמרד בו אשתקד. כולם מגיעים, עומדים בשורה, ומשתחווים. ולמה? כי מה שהיה — היה. והיום הוא היום. הוא המלך עכשיו. ומלך אמיתי, ביום גדולתו, אינו עוסק בחשבונות ישנים. הוא מעל להם. האירוע גדול מדי מכדי שיתעכב על עלבונות של אתמול. ויש לנו סיפור חי על כך בתנ"ך. כשדוד המלך שב לירושלים אחרי מרד אבשלום, שמעי בן גרא — שקילל אותו ורגם אותו באבנים — יצא לקראתו. ואמישי בן צרויה רצה לקטול אותו שם. ודוד אמר: לא. לא ביום הזה. כי ביום שמלך חוזר למלכותו — גדולתו מתגלה דווקא בכך שהוא מתעלה מעל העבר, לא בכך שהוא מחזיר לכל אחד כגמולו.

תנועה שניה — הנמשל: ראש השנה כהכתרה ראש השנה הוא יום הכתרתו של מלך מלכי המלכים. לא יום משפט במובן של בית דין שבוחן תיק — אלא יום שבו מתחדשת ומתכוננת מחדש המלכות. "עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר." וכאן נקודת הציר. האדם העומד שם בראש השנה — שלפניו ים של חרטות, שנה שלמה של מחדלים — מה הוא נדרש לעשות? לא להגיש תיק הגנה. לא לפרט את נסיבות המקלות. תפקידו הוא אחד: להופיע. לעמוד. ולהכריז: אתה המלך. זוהי עצם ברכת המלכויות — "אנת הוא מלכא," כלשון המאמר — שאינה בקשת רחמים, אלא הכרזת נאמנות.

הערה על קול השופר קול השופר, מה טיבו? האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה מבאר שתרועת השופר קשורה ליסוד המלכויות: היא הקול המכריז שהמלך עולה לכסאו. זוהי תרועת מלכות, לא יבבת חרטה בלבד. כמו שנאמר "עלה אלקים בתרועה" — עלייה, התגלות, גילוי מלכות. ולכן קול השופר אינו קול של "מחל לי" — הוא קול של "אתה מלך." שני דברים שונים לגמרי.

סיום — החידוש: המחילה אינה יעד, היא תוצאה וכאן החידוש שמשחרר: המחילה בראש השנה אינה משהו שצריך להשיגו, לזכות בו, לרכוש אותו בכמות מספקת של תחנונים. היא תוצאה אוטומטית של פעולת ההכתרה עצמה. כשאתה ממליך את המלך — העבר מאבד את הרלוונטיות שלו. לא כי נמחה, אלא כי הוא כבר אינו הנושא שעל הפרק. הנושא הוא המלכות. וכשהמלכות נוכחת — הכל מסתדר ממנה. כותב אדמו"ר הזקן באגרת התשובה שיש דרגות שונות במחיית העוונות. ואחת מהן קשורה דווקא לגילוי אור עליון שמאיין את ה"לעומת זה" מעצמו. לא ניקוי — ביטול. זה מה שקורה ביום ההכתרה. אז בא לראש השנה. לא כנאשם שמגיע לדיון. בא כנתין שבא להכריז על מלכו. תשכח לרגע מה'אני' שלך ומהחשבון שלו. עמוד שם. תקע. המלך.