בענין השמש הממיסה והמקשה

טובלי כיעניתי למען אלמד חקיך (תהלים קי״ט, ע״א)

פתיחה יש בחור — ותכיר אותו, אולי הוא אתה — שעבר דרכים קשות. ניסיונות שחישלו אותו, ירידות שהעלו אותו, ואש שצירפה אותו. ועכשיו הוא מחפש. ומה הוא מחפש? מישהי ש"תבין אותו". מישהי שגם היא "הייתה שם". ההגיון נראה מוצק: חוויה משותפת יוצרת הבנה, הבנה יוצרת קרבה, וקרבה — היא הבסיס לבית. אלא שיש כאן קושיא חמורה. ויסוד אחד פשוט מפרק את כל ההנחה הזו מן היסוד.

המשל: שמש אחת, שני חומרים השמש זורחת על השעוה — והשעוה נמסה. אותה שמש זורחת על החימר — והחימר מתקשה. מקור החום אחד הוא, פעולתו אחת היא. ובכל זאת, התוצאות הפוכות זו מזו לחלוטין. מדוע? מפני שהפעולה אינה נקבעת על ידי המשפיע, אלא על ידי המקבל. טבע החומר הוא הקובע. הדבר פשוט בעולם החומר. ועמוק מאוד בעולם הנפש.

הנמשל: הנסיון ופעולתו על בחינת 'איש' ידוע הוא הפסוק בתהלים: טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך. הפסוק הזה אינו ויתור ואינו כניעה. הוא הכרה: הייסורים עשו בי מלאכה. הם לימדו אותי. מבואר בתניא באגרת הקודש סימן י"א שהייסורים ממרקים את הנפש ומזככים אותה. הכלי של האיש — כחימר ביד היוצר — מתעצב ומתחזק דווקא תחת הלחץ. הקשיים אינם מאיימים על גבולותיו, אלא מחדדים אותם. יוצאים מתוך מצוקה — זיכים יותר, עמוקים יותר, שפלים יותר. טוב לי כי עוניתי. זה לשון עלייה.

הנמשל: הנסיון ופעולתו על בחינת 'אשה' אלא שבאשה, אותה שמש עצמה עושה מלאכה שונה לגמרי. מהותה של האשה היא בחינת ה'מקבל', בחינת הבינה, בחינת פנימיות הלב. ומה שפנימי יותר — פגיע יותר. אותו נסיון שצירף את האיש, עלול אצלה להתיך את הגבולות, לשרוף את העדינות, ולהשאיר שם — לא זיכוך, אלא צלקת. לא חיזוק, אלא מרירות. וזה לשון הכתוב: ומוצא אני מר ממות את האשה. מרירות — שהיא היפוך המתיקות שהיא טבעה האמיתי. אין זו חולשה. זוהי פעולת אותה שמש על חומר שמהותו שונה.

הסכנה: אשליית ההזדהות וכאן הקושיא נחלצת בכל חריפותה. הבחור הזה אומר: "היא מבינה אותי. גם היא עברה קשיים." אבל מה הוא רואה לפניו? הוא רואה את מראה תהליכו שלו. חשב שמצא שותפה לתיקון. ואולי מצא — בלא משים — שותפה לשבירה. הוא יצא מן הניסיון כחימר שהתקשה. היא יצאה ממנו כשעוה שנמסה. שניהם עברו. אבל לא אותו הדבר. הרי אברהם ושרה ירדו יחדיו למצרים. חוויה משותפת, ירידה משותפת. ובכל זאת — תפקידיהם שם היו שונים במהותם, ותגובותיהם הנפשיות לא היו זהות. ה"השגחה פרטית" של אותה ירידה הובילה כל אחד מהם לעלייה שונה. שכן כל ירידה היא לצורך עלייה — אבל העלייה של האיש אינה העלייה של האשה. הזיווג האמיתי אינו מראה. הוא עזר כנגדו — כנגד, דווקא. שלמות שמגיעה מן ההשלמה ולא מן השיקוף.