בענין תלמיד חכם הנוקם כנחש

אלנקמות ה׳ אל נקמות הופיע (תהלים צ״ד, א׳)

פתיחה הפסוק אומר במפורש: "לא תקם ולא תטר את בני עמך". איסור גורף, חד, ללא סייגים. ובכן, מה נעשה עם מה שאמרו חז"ל במסכת יומא: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש — אינו תלמיד חכם"? לא רק שהגמרא מתירה לחכם לנקום — היא קובעת שאי-הנקמה פוסלת אותו ממדרגת תלמיד חכם. זו לא סתירה טכנית. זו שאלה שנוגעת לעצב חי: כיצד יש להגיב כשמישהו פוגע בך?

יסוד — עולם של תוצאות הרמב"ם מגדיר את האיסור: "הנוקם מחברו — עובר בלא תעשה". אבל הרמב"ם עצמו מוסיף שם שהאיסור מדבר בנקמה הנובעת מ"שנאה בלבבו". כלומר — הבסיס של האיסור הוא המניע, לא הפעולה עצמה. וכאן נכנס יסוד עמוק יותר. העולם לא נברא ב"חסד" גרידא — "בראשית ברא" מרמז על הדין שקדם לחסד. עולם בלא מערכת של סיבה ותוצאה, בלא "שכר ועונש" — אינו עולם של רחמים, אלא עולם של תוהו. כשאדם עושה עוולה ואין לה כל השלכה, נפרצת חומה בסדר הבריאה. ה' עצמו מכונה בתהלים "אל נקמות ה'" — ונקמת ה' אינה חולשה, אינה כעס, היא מבנה.

הערה א' — שני סוגי נקמה כאן החילוק היסודי, שבלעדיו אי אפשר להבין לא את הפסוק ולא את הגמרא. יש "נקמה דסטרא אחרא" — זו הנקמה של מי שנפגע ב"אני" שלו. עלבון אישי, כבוד פגוע, כאב שאינו מניח לו. מה שמניע אותה הוא קטנות מוחין: האדם כל כך שרוי בתוך עצמו, עד שכל פגיעה מרגישה כאיום על קיומו. זוהי הנקמה שהתורה אוסרת, וזוהי שמגיעה מן הנפש הבהמית. ויש "נקמה דקדושה" — זו תגובה שקולה, יישובית, הנובעת לא מכאב אלא מאחריות. כשאדם עושה עוולה ואינו ניגף בכך כלל, הוא לומד לחזור עליה. ה"שוטר" שמניח לדברים להישמט — אינו רחמן, הוא פורץ גדר. ולהיפך: מי שמציב גבול ברור, בקור רוח ומתוך גדלות מוחין, מחנך. הוא שומר על מבנה המציאות.

הערה ב' — פשר ה"נחש" מדוע דווקא "כנחש"? הרי יש חיות אחרות שנוקמות בעוז! הנחש אינו פועל מתוך רגש. אין לו "ממני לא תצא זאת". הוא אינו כועס. כשמישהו דורך עליו — הוא מגיב. לא מתוך שנאה, אלא מתוך מבנה. הכשתו היא מדויקת, קרה, כירורגית — בדיוק כמה שצריך כדי להעביר מסר: יש גבול. כך תגובתו של התלמיד חכם. אין בה "אני נפגעתי". יש בה: "עשית דבר שיש לו תוצאה, וזוהי התוצאה". ההפרדה בין האישי לבין הכללי — זו היא הגבורה.

עבודה בפועל יונגערמאן, הרגע הקשה הוא רגע הפגיעה עצמה. בא מישהו, אמר דבר, עשה מעשה — ואתה ניצב בפני הברירה. אם תשתוק, אתה מרגיש "פראייר". אם תגיב, אתה מפחד שזה יוצא מכעס. נדמה שאין דרך שלישית. יש דרך שלישית. עצור רגע. שאל עצמך: מאין בא הרצון הזה להגיב? האם זה ה"אני" שלי שזועק — הכבוד, הכאב, הגאווה? אם כן — שתוק, וטפל בזה לפני הקב"ה. אבל אם אתה מרגיש בבהירות שהנושא גדול ממך, שיש כאן עיוות שצריך תיקון, שהשתיקה תגרום נזק — אז הגבול שאתה מציב אינו חולשה. הוא גבורה. והידיעה הזאת — שאתה מסוגל להציב גבול — היא בדיוק מה שמאפשרת לך למחול באמת. רק מי שעומד בכוחו יכול לבחור לוותר. מי שמוותר מתוך חולשה — אינו מוחל, הוא רק נמנע.