Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

בענין 'ברוך' – עבודת הבחירה

פחד יכול לשנות התנהגות. ילד יכול להתנהג יפה מפחד, פועל יכול לעמול מפחד, אזרח יכול לציית מפחד. אבל אל תטעה — זה לא קשר. ברגע שהפחד נעלם, גם ה"קשר" נעלם. כי מעולם לא הייתה שם בחירה.

א. יראה תתאה — הכפייה שאינה קשר כך כתב רבינו הזקן בתניא: ישנה יראה תתאה — יראת העונש, הדין, הגיהנם. יראה זו יש בה ממש, ויש בה כוח לבלום את האדם מן העבירה. אבל היא פועלת מבחוץ. היא עושה את הגוף לכלי ציות, אך אינה נוגעת בלב פנימה. הגמרא אומרת בבבלי ברכות: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים." כל דבר בעולם יכול להיות מוכרח — חוץ מדבר אחד. ויראת שמים האמיתית — היא דווקא זו שאינה יכולה להיות מוכרחת. כי ברגע שהיא מוכרחת, היא כבר אינה יראת שמים, אלא יראת עונש בלבד. הרי כך: "כפה עליהם הר כגיגית" — ציות. "קיימו וקבלו" בימי אחשורוש — קשר. ההבדל אינו בפעולה, אלא בבחירה שמאחוריה.

ב. נקודת הבחירה — שם נבנה הקשר יונגערמאן, חשוב על זה רגע. קשר אמיתי — בין אדם לחבירו, בין ילד לאביו, בין כנסת ישראל להקב"ה — נבנה דווקא שם: כאשר ניתן לומר "לא", ובוחרים לומר "כן". זה המקום שבו הרצון מתגלה. זה המקום שבו פנימיות האדם מתבטאת, לא מה שנכפה עליו, אלא מה שהוא בוחר. הרמב"ם כתב בהלכות תשובה שהבחירה החפשית היא יסוד גדול ועמוד התורה. לא בגלל שהיא קלה — אלא בגלל שהיא אמיתית. ובאמת שם — בנקודת הבחירה — עומד כל היסוד.

ג. 'ברוך' — החידוש שבמילה אחת עכשיו שמע חידוש אחד, והוא פשוט. בכל יום אנחנו פותחים בפה ואומרים: "ברוך." ואנחנו לפעמים אומרים את זה במהירות, כמו עוד מילה. אבל המילה הזאת, כשמסתכלים עליה, אומרת הכל. "ברוך" — מלשון "ברך". כריעה. התכופפות. אבל שימו לב: זו אינה כריעה של עבד הכורע מפחד. זו כריעה של בן המכפיף עצמו בפני אביו — מרצון, מאהבה, מבחירה. בזהר הקדוש מבואר שתיבת "ברוך" קשורה לשורש המקור, "נביעו דמיא" — מעיין הנובע. כאשר האדם כורע ומתבטל, הוא הופך להיות כלי. וכלי פתוח — ממשיך. כלי סגור — אינו מקבל. רבינו הזקן באגרת הקודש מבאר שהמשכת הברכה מלמעלה תלויה בהכנת הכלי למטה. וההכנה הפנימית ביותר היא כריעת הרצון — לא הכנעת הגוף, אלא הכנעת ה"אני". וזה בדיוק מה ש"ברוך" אומר: אני יכולתי לא לכרוע, ואני בוחר לכרוע.

ד. עבודת הבן — מדי יום תניא מלמד שהבינוני — זה שרובנו מזדהים איתו — עבודתו היא בחירה יומיומית. לא הכרעה אחת לכל החיים. בכל יום, בכל מצווה, בכל "ברוך" — עומד מחדש הרגע של: אני יכולתי שלא, ואני בוחר כן. זו לא עצלנות רוחנית. זו לא "מובן מאליו". כל "ברוך אתה ה'" שנאמר מתוך ישוב הדעת — הוא אקט של "קיימו וקבלו" מחדש. הוא אמירה: אני בוחר בך. לא מפחד. מאהבה. מרצון. מבחירה. ועל זה אמרו: "רחמנא ליבא בעי" — הקב"ה את הלב הוא מבקש. לא את הגוף בלבד. לא את הציות בלבד. את הבחירה.

נקודה למעשה

לפני שאומרים את ה"ברוך" הבא — עצור שנייה אחת. לא כדי לחשוב מחשבות עמוקות. רק כדי לדעת: אני אומר את זה כי בחרתי לאומר את זה. לא מהרגל, לא מלחץ, לא מפחד. אני כורע — כי כך אני רוצה. זה ה"ברוך" שממשיך ברכה.

Questions and answers

Q: האם קשר יכול להיבנות על פחד?

הרב לנדאו משיב: פחד יכול לשנות התנהגות. ילד יכול להתנהג יפה מפחד, פועל יכול לעמול מפחד, אזרח יכול לציית מפחד. אבל אל תטעה — זה לא קשר. ברגע שהפחד נעלם, גם ה"קשר" נעלם. כי מעולם לא הייתה שם בחירה.

Q: מה כותב התניא על יראה תתאה, ולמה היא אינה נוגעת בלב?

הרב לנדאו משיב: כך כתב רבינו הזקן בתניא: ישנה יראה תתאה — יראת העונש, הדין, הגיהנם. יראה זו יש בה ממש, ויש בה כוח לבלום את האדם מן העבירה. אבל היא פועלת מבחוץ. היא עושה את הגוף לכלי ציות, אך אינה נוגעת בלב פנימה. הגמרא אומרת בבבלי ברכות: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים." כל דבר בעולם יכול להיות מוכרח — חוץ מדבר אחד. ויראת שמים האמיתית — היא דווקא זו שאינה יכולה להיות מוכרחת. כי ברגע שהיא מוכרחת, היא כבר אינה יראת שמים, אלא יראת עונש בלבד. הרי כך: "כפה עליהם הר כגיגית" — ציות. "קיימו וקבלו" בימי אחשורוש — קשר. ההבדל אינו בפעולה, אלא בבחירה שמאחוריה.

Q: מה החידוש שבמילה 'ברוך' ומה הקשר שלה לכריעה?

הרב לנדאו משיב: עכשיו שמע חידוש אחד, והוא פשוט. בכל יום אנחנו פותחים בפה ואומרים: "ברוך." ואנחנו לפעמים אומרים את זה במהירות, כמו עוד מילה. אבל המילה הזאת, כשמסתכלים עליה, אומרת הכל. "ברוך" — מלשון "ברך". כריעה. התכופפות. אבל שימו לב: זו אינה כריעה של עבד הכורע מפחד. זו כריעה של בן המכפיף עצמו בפני אביו — מרצון, מאהבה, מבחירה. בזהר הקדוש מבואר שתיבת "ברוך" קשורה לשורש המקור, "נביעו דמיא" — מעיין הנובע. כאשר האדם כורע ומתבטל, הוא הופך להיות כלי. וכלי פתוח — ממשיך. כלי סגור — אינו מקבל. רבינו הזקן באגרת הקודש מבאר שהמשכת הברכה מלמעלה תלויה בהכנת הכלי למטה. וההכנה הפנימית ביותר היא כריעת הרצון — לא הכנעת הגוף, אלא הכנעת ה"אני".

Q: מהי עבודת הבחירה היומיומית של הבינוני לפי התניא?

הרב לנדאו משיב: תניא מלמד שהבינוני — זה שרובנו מזדהים איתו — עבודתו היא בחירה יומיומית. לא הכרעה אחת לכל החיים. בכל יום, בכל מצווה, בכל "ברוך" — עומד מחדש הרגע של: אני יכולתי שלא, ואני בוחר כן. זו לא עצלנות רוחנית. זו לא "מובן מאליו". כל "ברוך אתה ה'" שנאמר מתוך ישוב הדעת — הוא אקט של "קיימו וקבלו" מחדש. הוא אמירה: אני בוחר בך. לא מפחד. מאהבה. מרצון. מבחירה. ועל זה אמרו: "רחמנא ליבא בעי" — הקב"ה את הלב הוא מבקש. לא את הגוף בלבד. לא את הציות בלבד. את הבחירה.

Q: מה הנקודה למעשה במאמר זה?

הרב לנדאו משיב: לפני שאומרים את ה"ברוך" הבא — עצור שנייה אחת. לא כדי לחשוב מחשבות עמוקות. רק כדי לדעת: אני אומר את זה כי בחרתי לאומר את זה. לא מהרגל, לא מלחץ, לא מפחד. אני כורע — כי כך אני רוצה. זה ה"ברוך" שממשיך ברכה.

Follow us on Facebook