בענין ויהי בישורון מלך

ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (דברים ל״ג, ה׳)

פתיחה יש שאלה שכואבת ואינה נאמרת בקול: מדוע כואב לי כשחברי מצליח? לא אויב — חבר. לא זר — אח בקהילה, שותף בעסק, אפילו בן זוג. כישרונו, הצלחתו, שבחו שמקבל מאחרים — ומשהו בפנים נצבט. מה טבע הכאב הזה, ומה תרופתו?

הערה ראשונה — שתי תכליות נפתח בהבחנה פשוטה אך חדה. יש שתי שאלות שאדם יכול לשאול את עצמו: "האם אני אנצח?" ואם: "האם המשימה תנצח?" כאשר התשובה הגרעינית היא הראשונה — כישרון הזולת הוא איום ישיר. שהרי אם אני התכלית, הרי שכל גדולת השני מכרסמת בגדולתי. אבל כאשר התשובה היא השנייה — כישרון השני הוא חמצן. כל מה שהוא מביא מקדם את מה ששנינו רוצים. הפרדוקס הוא שאנשים מוכשרים הם לעיתים קרובות הדוחים ביותר מתוך קנאה — לא מחוסר כישרון, אלא מתוך ריבוי ישות. הרי ה'אני' שלהם גדול, ועל כן הוא גם עדין וניתן לפציעה יותר. קנאה אינה מחלה של החלשים; היא מחלה של המגדירים את עצמם כתכלית בפני עצמם.

ביאור היסוד — ויהי בישורון מלך ועל זה כתוב: "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" — פסוק תמוה במבנהו. שהרי הסדר הפשוט היה: התאספו ראשי עם יחד, ולפיכך מינו מלך. אך הכתוב הופך את הסדר: ויהי מלך — ואז בהתאסף ראשי עם יחד. המלך קודם. ההתאספות נובעת ממנו. מדוע? כי ללא מלך, ראשי העם אינם מתאספים — הם מתנגשים. כל אחד מהם גדול, כל אחד מהם בעל כוח, כל אחד בעל תפקיד וכישרון. ובלא מרכז משותף, גדולתם היא מקור פירוד. אך כאשר יש מלך — כלומר, כאשר קיימת תכלית עליונה שכולם כפופים לה ומשמשים אותה — אותם ראשי עם עצמם, בכל ייחודיותם, מסוגלים להתאסף יחד ולפעול. המלך בפסוק זה אינו מוחק את ראשי העם. אדרבה — הוא המאפשר את שיתוף פעולתם. כישרונו של ראובן אינו מאיים על שמעון, כי שניהם משרתים את אותה מלכות. זהו החידוש: הביטול למלכות שמים אינו מחיקת הכוחות האישיים, אלא שחרורם לפעול יחד.

הרחבה — מ'ישות' ל'שליח' בתניא מבואר שהקנאה היא מ"מידות רעות הנולדות מן הגאווה", ועיקרה הוא שהאדם רואה את עצמו כמרכז. וזוהי נקודת הישות: לא שהאדם רוצה רע לחברו, אלא שהוא אינו יכול לשמוח בטובת חברו — כי טובת חברו נראית כגרעון ממנו. אך כאשר האדם הופך שליח — כלומר, כאשר הוא מגדיר את עצמו ביחס למשימה ולא ביחס לכבודו — משהו עמוק משתנה. כישרון חברו הופך לחלק מהסל המשותף. שמחתו בהצלחת חברו אינה עוד ויתור גיבורי על הגאווה — היא שמחה פשוטה ואמיתית: "אנחנו ניצחנו". ועל כן כתב בתניא שהדרך לאהבת ישראל היא ראיית כל יהודי כ"חלק ממש" — לא ריחוק נדיב אלא אחדות אמיתית. שורש הקנאה הוא ראיית החלקים כמתנגדים; שורש האהבה הוא ראיית החלקים כמשלימים. ו"כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות" — אך לכן בדיוק כל אחד מביא מה שחברו אינו מביא, וביחד נשלמת המשימה.