בענין העושר כמראה הפנימית

בענין העושר כמראה הפנימיות הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו (משלי י״ח, י״א)

פתיחה שלשה דברים מכירים בהם את האדם: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו. מובאים שלושה מבחנים, ולכאורה — מה הקשר בין כיסו של האדם לבין גילוי אופיו? כעסו — מובן: הכעס שובר את ה"מסכה" החברתית ומגלה את הפנימיות. כוסו — אף זה מובן: השכרות מסלקת את השליטה העצמית. אבל כיסו? הממון הרי אינו מסממני הנפש! כיצד יכול דבר חומרי, מטבע של כסף, לגלות את מה שקיים בפנים האדם? על זה בא המאמר הזה.

ביאור היסוד: מסיר המונע הטעות המצויה היא לומר: "הכסף שינה אותו." שמעת זאת — ולא פעם. אדם עלה למעלה מבחינה כלכלית, התנהג בגסות, בגאווה, בקמצנות — ואומרים: "הכסף עשה לו את זה." אבל זוהי טעות יסודית. הכסף אינו יוצר דבר ביסוד נפשו של האדם. הוא מסיר מונע. כאשר האדם נתון בדוחק ועוני, פועלת עליו "רתמה" כפולה: ראשית, ההכרח — הוא צריך את שכנו, צריך את שותפו, צריך את הציבור. ושנית, המבט החברתי — הוא נראה, ואינו יכול להרשות לעצמו להיראות אחרת. שתי כפיות אלו מכריחות אפילו את מי שמידותיו רעות בפנימיותו להתנהג בנימוס, בשיתוף פעולה, לפעמים אפילו בנדיבות. ובא העושר ומסיר את שתיהן. אינו תלוי באיש, אינו זקוק לאיש — ולכן אינו חייב לאיש דבר. ואזי: מה שהיה בפנים, מתחיל לצאת החוצה.

הערה א' — בין כפיפה לאתהפכא כאן טמון הלב של העניין, ועיקרו של חשבון הנפש. בתניא (פרק ט) מבאר אדמו"ר הזקן את ענין ה"רשע וטוב לו" — מי שיש בו רע הגובר על הטוב שבנפשו. ובפרק יב מבחין בין "צדיק שאינו גמור" לבין הרשע, בענין אחיזת הרע בלב. ההבדל אינו רק כמותי — הוא הבדל מהותי: האם הרע כפוף, או שהוא הופך. עבודת האתכפיא — כפיית היצר — היא מעלה גדולה, אך אינה עדות לשינוי פנימי של המהות. האדם כפה את עצמו, הרסן החזיק — אבל מה שהיה בפנים, עדיין שם. האתהפכא לעומתה — ההיפוך האמיתי של המידות מרשות הסיטרא אחרא לרשות הקדושה — זה שינוי של ממש בעצם המציאות הפנימית. ועתה שים לב: כאשר האדם עני ומדוחק, קשה לדעת היכן הוא עומד. שמא מידותיו הטובות הן פרי אתכפיא כפויה — כפייה של הנסיבות, לא של רצונו. רק כשבאה החירות — כשהסרתם את הרתמה — אז מתברר האמת. העושר, לפיכך, אינו רק מבחן אופי. הוא מבחן של עבודת ה'.

הערה ב' — ראי ומגביר ניתן לתאר את העושר בשני דימויים: מראה — המשקפת את מה שכבר קיים. אין היא יוצרת דבר, רק מגלה. זכוכית מגדלת — המעצימה את אותה מציאות שבפנים, עד שאינה ניתנת עוד לכחד. על כן, אם אדם הפך לאכזר בהתעשרותו — לא הכסף עשה אותו אכזר. הוא היה אכזר תמיד. רק לא היה לו "כח להרשות לעצמו". ועתה — יש לו. וכן להיפך: אדם שיש בו אמת פנימית של נדיבות ויראת שמים, בבוא אליו העושר יתגלה ויגדל הטוב שבו, ויוכל להרחיב ידו לצדקה ולחסד למעלה ממה שיכול היה מקודם. הכתוב אומר: "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל." לא "הנותן לך חיל" — אלא "הנותן לך כח לעשות חיל." הכסף הוא כח, כלי. מה יאיר בתוך הכלי הזה — זה תלוי בך.