בענין חסרון לא יוכל להמנות

מעות לאיוכל לתקן וחסרון לאיוכל להמנות (קהלת א׳, ט״ו)

פתיחה אמר קהלת: "מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות". פסוק פשוט, ואמיתי כואב. יש רגעים שהלכו להם. יש הזדמנויות שפוספסו — שיחה שלא נאמרה, לימוד שנדחה, רגע של קרבה עם בן, עם אשה, עם חבר, שנבלע אל תוך הטרדה של יום. ולא ישוב. פעם באה אם ואמרה: הבת שלי החמיצה את טיול בית הספר. אז לקחתי אותה לטיול משלנו — יצאנו, שמחנו, צחקנו. אבל היא עדיין הרגישה ריקנות. מדוע? כי הטיול החדש היה משהו אחר. טוב ויפה ככל שיהיה — הוא אינו זה. החלל שהשאיר הדבר החסר נשאר פתוח, כי שום דבר אחר אינו ממלא אותו. כך גם בעבודת ה'. אדם שחוטא, שמחמיץ — הדחף הראשון הוא לנסות "לאזן", "לכפר", "לתקן". ללמוד עוד שעה כנגד השעה שאבדה. לתת צדקה כנגד העוון. אבל האמת הפשוטה היא שאין זה אותו המקום, ואין זו אותה השעה. ה"מעוות" נשאר מעוות, וה"חסרון" נשאר חסרון.

העמקה וקושיא אלא שמיד עולה הקושיא: וכי לאו היינו כוחה של תשובה? הרי אמרו בגמרא יומא: "תשובה מאהבה — זדונות נעשות לו כזכויות"! ועוד ידועים דברי הזוהר שתשובה מגעת עד כסא הכבוד. הרי כל העבר נהפך! אם כן, מהי תחושת הריקנות הזאת שנותרת? מדוע ה"חסרון" עדיין מכרסם? ויותר מזה: האדם הנבון יעלה על לבו — הריני אמנם שב בתשובה, אך את אותה שעה של לימוד, את אותה מצווה שאבדה, את אותו רגע — מי ישיב לי? ובכאב הזה ממש יש סכנה גדולה, שמבארה אדמו"ר הזקן בתניא: הכאב שאינו מופנה נכון הופך לעצבות, ועצבות היא כח המשתק את האדם לגמרי.

ביאור — תשובה אינה מכונת זמן אך יש כאן הבחנה דקה ויסודית. "זדונות נעשות לו כזכויות" — אין פירושו שהעוון נמחק ובמקומו עומדת מצוה. פירושו עמוק יותר: האנרגיה שהושקעה בירידה, בחסרון, בכאב — היא עצמה מתהפכת ונעשית דלק לעלייה גדולה יותר. לא תחליף לעבר, אלא מנוף לעתיד. הזדון אינו נמחק — הוא נהפך. זוהי ה"איתהפכא" שמדברת ממנה חסידות. ומכאן מובן מה שאמר קהלת: "חסרון לא יוכל להמנות". אל תנסה לספור את החסרון לתוך החשבון הישן — כי שם אין לו מקום. הוא אינו ניתן לתיקון בתוך הסידרה הקודמת. אבל הוא פותח ספירה חדשה לגמרי. מספרים ומדרגות שכלל לא היו בחשבון הקודם. ראה מעשה דוד המלך לאחר מות בנו, כמסופר בשמואל ב'. כשחי הבן, צם ובכה. אך כשמת — קם, רחץ, אכל. ואמר: "עתה מת, למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד?". זו אינה אדישות. זוהי הכרה בסופיות האובדן — וממנה בדיוק: "וינחם דוד". הקבלת מה שאינו ניתן לשינוי היא שפתחה בפניו את הדלת לבנות מחדש.

הערה בעבודת ה' — שחרור, לא ייאוש ואם כן, "חסרון לא יוכל להמנות" — אינה קריאת ייאוש, אלא קריאת שחרור. היא משחררת אותך, יהודי, מהמשימה הבלתי אפשרית של "לתקן" את מה שהיה. אינך צריך לכפר, לאזן, למחוק. כי זה אינו אפשרי, ונסיון לעשות כן מותיר ריקנות — כאם שלקחה את בתה לטיול חלופי. מה שכן אפשרי — ואפשרי עכשיו — הוא לשוב. לא "לתקן את העבר", אלא לבנות את העתיד. ובזה הוא יסוד הבעל שם טוב, שעיקר העבודה היא בהווה: ההתעסקות האובססיבית בכישלונות העבר היא עצה של יצר הרע לגזול מהאדם את ההווה ואת שמחת חייו. תחושת החסרון עצמה — הכאב, המרירות — תהפוך לנקודת הזינוק לעבודה חדשה, כמבואר בתניא שה"מרירות" אינה עצבות, אלא כח חיובי המעורר לתשובה.