בענין 'אשה כשרה עושה רצון בעלה'
לאיומתו אבות עלבנים ובנים לאיומתו עלאבות איש בחטאו יומתו (דברים כ״ד, ט״ז)
פתיחה יש כאב שקשה לתארו במילים. אשה שצופה בבעלה כשהוא נופל — שוב ושוב — לתוך חולשתו, להתמכרותו, לסערתו הפנימית. והיא עומדת שם, ואיזה קול מלחשש לה בפנים: אולי זו אשמתי. אולי אילו הייתי אשה טובה יותר — הוא לא היה שם. זהו הכאב. אבל יש כאן גם שגגה עמוקה, שגגה שעלולה להכניע לא רק אותה — אלא את שניהם.
יסוד ראשון — בירור האחריות הכתוב אומר במפורש: "איש בחטאו יומת". כל אדם נושא את חטאו שלו. את בחירתו שלו. את מאבקו שלו. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה שהבחירה החפשית היא עמוד עולם — "ברשותו הדבר" — ואין אדם אחר יכול לבחור עבורו, ולא אדם אחר יכול לשאת עליו את המלחמה. אם היא מאמינה שחולשתו באה מחסרונה — היא לא רק שוגה; היא לוקחת על עצמה אחריות שאינה שלה. ובאותו רגע, היא מפסיקה להיות אשתו ומתחילה להיות אמו, מטפלתו, מושיעתו. ולא זה תפקידה. אם היא קופצת לתוך סערתו כדי להציל — היא עלולה לטבוע יחד איתו, ואז אין מציל כלל.
קושיית הביניים אבל כאן עולה קושיא ממש יפה. חז"ל אמרו בתנא דבי אליהו: "איזוהי אשה כשרה? העושה רצון בעלה". ולכאורה, אם עליה "לעשות את רצונו" — הרי שעליה לכאורה להיכנע לו, להסכים לו, להיות שם בכל מצב שבו הוא נמצא? ואם היא מרחיקה את עצמה מכאוסו, ממאנת להיגרר לסערה — האם זו כניעה לרצונו?
החידוש — פירוק הקושיא כאן נכנס עומק החסידות. בתניא מבאר אדמו"ר הזקן שבכל יהודי ישנן שתי נפשות: נפש האלקית ונפש הבהמית. שתיהן רוצות — אבל הן רוצות דברים הפוכים. נפש האלקית שואפת לאמת, לקדושה, לדביקות. נפש הבהמית שואפת לתאוה, לנפילה, לחולשה. עכשיו שאל את עצמך: מהו "רצון בעלה"? אם הבעל שרוי בהתמכרות, בנפילה — יש לו שני רצונות. יש את "רצון חולשתו" — מה שהנפש הבהמית דורשת ממנו ברגע זה. ויש את "רצון נשמתו" — מה שהאיש שהוא באמת רוצה להיות. הגבר שחולם לקום, להיות שלם, להיות נוכח, להיות אב ובעל. "עושה רצון בעלה" — אין הכוונה לעשות את רצון חולשתו. הכוונה לעשות את רצון נשמתו. והדבר מדהים: כשחז"ל אמרו "עושה רצון בעלה" — הם לא אמרו "מציילת אותו". הם אמרו "עושה". עושה — פועלת מתוך עצמה, מחזיקה, נאמנה לאותו רצון עמוק ואמיתי שלו, גם כשהוא עצמו שכח אותו.
נקודה למעשה
מה פירוש הדבר בפועל? לא לקפוץ לסערה. לא לנסות "לתקן" אותו. לא להיות שם בכאוסו כאילו הכאוס הוא הוא. אלא — להחזיק את הבית. לעמוד יציבה. לשמור על עצמה, על שלמותה, על קדושתה. כי כשהיא עומדת יציבה — היא הופכת למעין מראה. לא מראה הכאוס שלו, אלא מראה של מי שהוא יכול להיות. כשהיא לא קורסת יחד איתו — היא מזכירה לו, בשתיקתה ובעמידתה, שיש בו עוד משהו שלא קרס. שיש שם רצון נשמתי עמוק שלא נגע אליו חטא. הבעל שם טוב לימד שבכל יהודי ישנה נקודה פנימית שאינה נפגמת לעולם. אפילו תחת ל"ט מיני "לבושים צואים" של חטא ונפילה — אותה נקודה קיימת, פועמת, מחכה. תפקידה של האשה הוא לראות אותה. לא את הנפילה — אלא את הנקודה.
סיום כוחה האמיתי של האשה אינו ב"תיקון" הבעל. אינו בניסיון להציל מה שרק הוא יכול להציל. כוחה הוא ביצירת קרקע יציבה — ביתם, נפשה, עמידתה — שמתוכה הוא יוכל, אם ירצה, לגייס את כוחותיו שלו. עמידתה האיתנה אינה קרירות. היא אהבה מהסוג העמוק ביותר: האמונה שהוא יכול. שהרצון האמיתי שלו חזק יותר מחולשתו. ובעמידתה, היא מעוררת ומגלה את אותו רצון — "האיש שהוא באמת רוצה להיות". וזוהי המשמעות העמוקה ביותר של "עושה רצון בעלה".
נקודה למעשה פעם אחת ביום, שאלי את עצמך לא "מה הוא צריך ממני?" — אלא "מה נשמתו רוצה שאני אהיה?" וממקום זה — עשי צעד אחד לשמור על עצמך.
Questions and answers
Q: מה מלמד הפסוק "איש בחטאו יומתו" אשה שצופה בבעלה נופל ושואלת אם זו אשמתה?
הרב לנדאו משיב: לאיומתו אבות עלבנים ובנים לאיומתו עלאבות איש בחטאו יומתו (דברים כ״ד, ט״ז) פתיחה יש כאב שקשה לתארו במילים. אשה שצופה בבעלה כשהוא נופל — שוב ושוב — לתוך חולשתו, להתמכרותו, לסערתו הפנימית. והיא עומדת שם, ואיזה קול מלחשש לה בפנים: אולי זו אשמתי. אולי אילו הייתי אשה טובה יותר — הוא לא היה שם. זהו הכאב. אבל יש כאן גם שגגה עמוקה, שגגה שעלולה להכניע לא רק אותה — אלא את שניהם. יסוד ראשון — בירור האחריות הכתוב אומר במפורש: "איש בחטאו יומת". כל אדם נושא את חטאו שלו. את בחירתו שלו. את מאבקו שלו. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה שהבחירה החפשית היא עמוד עולם — "ברשותו הדבר" — ואין אדם אחר יכול לבחור עבורו, ולא אדם אחר יכול לשאת עליו את המלחמה.
Q: מה עובר על אשה שצופה בבעלה נופל שוב ושוב לתוך חולשתו או התמכרותו?
הרב לנדאו משיב: אשה שצופה בבעלה כשהוא נופל — שוב ושוב — לתוך חולשתו, להתמכרותו, לסערתו הפנימית.
Q: האם האשה צריכה להאמין לקול הלוחש לה "אולי זו אשמתי"?
הרב לנדאו משיב: והיא עומדת שם, ואיזה קול מלחשש לה בפנים: אולי זו אשמתי.
Q: איזו שגגה עמוקה עלולה להכניע את האשה ואת בעלה יחד?
הרב לנדאו משיב: אבל יש כאן גם שגגה עמוקה, שגגה שעלולה להכניע לא רק אותה — אלא את שניהם.
Q: מה פירוש הדבר בפועל לעמוד יציבה ולהחזיק את הבית כשהבעל בסערה?
הרב לנדאו משיב: מה פירוש הדבר בפועל? לא לקפוץ לסערה. לא לנסות "לתקן" אותו. לא להיות שם בכאוסו כאילו הכאוס הוא הוא. אלא — להחזיק את הבית. לעמוד יציבה. לשמור על עצמה, על שלמותה, על קדושתה. כי כשהיא עומדת יציבה — היא הופכת למעין מראה. לא מראה הכאוס שלו, אלא מראה של מי שהוא יכול להיות. כשהיא לא קורסת יחד איתו — היא מזכירה לו, בשתיקתה ובעמידתה, שיש בו עוד משהו שלא קרס. שיש שם רצון נשמתי עמוק שלא נגע אליו חטא. הבעל שם טוב לימד שבכל יהודי ישנה נקודה פנימית שאינה נפגמת לעולם. אפילו תחת ל"ט מיני "לבושים צואים" של חטא ונפילה — אותה נקודה קיימת, פועמת, מחכה. תפקידה של האשה הוא לראות אותה. לא את הנפילה — אלא את הנקודה. סיום כוחה האמיתי של האשה אינו ב"תיקון" הבעל.