בענין כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך

נקודה למעשה

אותו דבר שאתה דוחה — עשה חשבון: כמה שנים כבר? שלוש? חמש? עשר? אל תקרא לזה "שמירת השלום". קרא לו בשמו האמיתי — בחירה בנוחות על חשבון החיים. השאלה אינה אם זה יכאב. הוא יכאב. השאלה היא האם אתה מוכן לשלם שלשה ימים של אי-נוחות כדי לא לשלם שלשים שנה של שתיקה. "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה." לא מחר. עכשיו.

Questions and answers

Q: מה מלמד הכפל ב"שלום שלום ואין שלום" בהקשר של הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"?

הרב לנדאו משיב: בענין "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו' (קהלת ט׳, י׳) פתיחה "שלום שלום ואין שלום" — קובל ירמיהו הנביא. ולכאורה יש לדקדק: מה ענין הכפל? מדוע אינו אומר פשוט "אין שלום"? אלא בא הכפל לרמוז על דבר נורא מאוד — יש בני אדם שיש להם שלום בפיהם, שלום בהרגשתם, ועדיין "אין שלום" באמת. הם בנו לעצמם מציאות של שלווה מדומה, חדר ללא חלונות, ובו הם יושבים בנחת ואינם יודעים שהקירות נרקבים. זהו הניסיון הנסתר של כל יונגערמאן — בביתו, בנפשו, בעבודתו. לא הניסיון הגס של פריקת עול, אלא הניסיון העדין של שמירת השקט.

Q: למה הנוחות אינה נייטרלית לפי התניא?

הרב לנדאו משיב: הנפש הבהמית, כותב אדמו"ר הזקן בתניא, אינה רק נוטה לאיסורים גסים. עיקר כחה דווקא בענינים שנראים תמימים — עצלות, נוחות, הימנעות. "ניחא ליה" — נוח לו, פשוט נוח. ומה הרע בנוחות? הרע הוא זה: הנוחות אינה עמידה במקום. היא בחירה אקטיבית. בכל רגע שאדם בולע את האמת ה"מסוכנת" — את השיחה הקשה שדרושה בבית, את בדיקת הפנימיות שנמנעת מזה שנים, את שבירת המידה שנדחית שוב ושוב — הוא אינו שומר על מצב קיים. הוא בוחר במוות איטי על פני ריפוי מהיר אך כואב. "פצעי אוהב נאמנים" — אומר שלמה המלך — המילה שמכאיבה, הנגיעה שחודרת, היא היא אות האהבה האמיתית. ואילו "נשיקות שונא" — החיבוק הרך, ה"הכל בסדר", ה"לא עכשיו" — הן הן השנאה מכוסה בסוכר.

Q: על איזו עשיה מדבר הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"?

הרב לנדאו משיב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" — שלמה המלך אינו מדבר על עשיה רגילה. עשיה רגילה אינה דורשת ציווי מיוחד. הוא מדבר על אותו דבר שאתה "מוצא" — כלומר שנקרה לפניך, שההשגחה הניחה אותו בדרכך — ועדיין הוא נמצא על גבול הבלתי אפשרי. "בכחך" — בכל כחך, בעצם נפשך. הדבר שמרגיש בלתי אפשרי — השיחה שנמנעת שלוש שנים, הבירור שנדחה, ה"לא אוכל לעשות זאת" — אינו המוצא האחרון. הוא המוצא היחיד. ההשגחה הניחה אותו שם לא בטעות.

Q: מה ההבדל בין שלום שקר לשלום אמת, בין שלוה לשלום?

הרב לנדאו משיב: יש להבחין הבחנה יסודית: בין שלוה לבין שלום. שלוה יכולה להיות "שלות רשעים" — שקט חיצוני שאין תחתיו אלא ריקבון. אך שלום, מלשון שלמות, הוא מצב של שלימות — ושלימות זו אינה נולדת אלא אחרי הבירור, אחרי ההתמודדות, אחרי ה"דין" הפנימי שאדם עושה עם עצמו. בתניא מבאר אדמו"ר הזקן שהעבודה של הבינוני אינה להיות נוח עם יצרו — אלא להילחם בו. והנקודה: הבינוני מרגיש את הקושי, מרגיש שזה כמעט בלתי אפשרי — ובכל זאת עושה. זוהי "מלחמה" שאין בה פשרה. ומי שמנהל את הסימפטומים — שמח שה"מחלה" לא פרצה היום — מתעסק בחיצוניות בשעה שהפנימיות מתדרדרת.

Q: מה לעשות עם דבר שאני דוחה כבר שנים בשם "שמירת השלום"?

הרב לנדאו משיב: אותו דבר שאתה דוחה — עשה חשבון: כמה שנים כבר? שלוש? חמש? עשר? אל תקרא לזה "שמירת השלום". קרא לו בשמו האמיתי — בחירה בנוחות על חשבון החיים. השאלה אינה אם זה יכאב. הוא יכאב. השאלה היא האם אתה מוכן לשלם שלשה ימים של אי-נוחות כדי לא לשלם שלשים שנה של שתיקה. "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה." לא מחר. עכשיו.