בענין כי אשב בחשך ה' אור לי

אלתשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי כיאשב בחשך ה׳ אור לי (מיכה ז׳, ח׳)

פתיחה יש טעות אחת שחוזרת על עצמה, שנה אחר שנה, לב אחר לב. האדם יושב בתוך מצבו הקשה — בתוך הדחקות, הבלבול, הכאב — ומחכה. מחכה שמשהו בחוץ ישתנה. שהמצב יתהפך. שהחושך ייגמר. וכל עוד החושך לא נגמר, הוא סבור שהגאולה עדיין לא הגיעה. זוהי תחושת ה"תקוע" שאין ממנה יציאה. לא מפני שאין יציאה — אלא מפני שהאדם מחפש אותה במקום הלא נכון.

היסוד הנביא מיכה אומר: כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך ה' אור לי. הבה נדייק. הפסוק אינו אומר: "נפלתי, ואחר כך קמתי, ואחר כך יצאתי מהחושך". הסדר שונה לחלוטין. כי נפלתי — עדיין שרוי בנפילה — קמתי. כי אשב בחושך — עדיין יושב בתוכו — ה' אור לי. הקימה אינה לאחר שהחושך נגמר. הקימה מתרחשת בתוך החושך, ברגע שהאדם מגלה שה' אור לו — כאן, עכשיו, בתוך המקום שבו הוא יושב. כלומר: הגאולה אינה מתחילה כאשר המצב משתנה. היא מתחילה כאשר הפירוש משתנה.

הערה: עניין חצות בתשעה באב יש ראיה נפלאה לדבר זה מן המנהג. עד חצות היום בתשעה באב — בוכים. קוראים איכה. יושבים באבל על החורבן. החושך הוא החושך, ואין עוד. אבל מחצות — נהגו הפוסקים והמקובלים לנחם ולהנחם, ויש שינוי בנוסח ובנפש. ועדיין — בית המקדש חרב. עדיין גלות. שום דבר פיזי לא השתנה בחצות היום. מה השתנה? ההכרה. בחצות מתחילים לחיות עם פסוק אחר. "אנכי ארד עמך מצרימה" — ה' אינו ממתין לנו בסוף הדרך. הוא יורד איתנו לתוכה. וכשיודעים זאת, גם בתוך החושך יש אור. לא אור שמגיע מבחוץ — אלא אור שמתגלה בפנים, בתוך מציאות החושך עצמה.

העמקה כתב אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה: אין מקום פנוי מניה. אין פינה בבריאה שאין בה חיות אלוקית. ואם כן, גם בתוך החושך — גם שם — ממתין אור אין סוף. אבל האור הזה לא בא מעצמו. הוא מחכה לגילוי. וגילויו תלוי בעבודת האדם — בהחלטה לחפש אותו שם, בתוך המצב, ולא להמתין שהמצב ישתנה קודם. כאן טמון ההבדל בין תחושת "תקוע" לבין תחושת "נצרך". אדם שסבור שהגאולה תלויה בגורמים שמחוצה לו — הוא אדם תקוע. אדם שמבין שהאור האלוקי ממתין לגילויו כאן ועכשיו — הוא אדם עם שליחות.

סיום חסידים יודעים שהתנועה הגדולה בנפש אינה יציאה מן המקום הקשה — אלא גילוי האלוקות בתוכו. אתה, אחי, אם אתה יושב עכשיו בחושך שלך — ב"כי אשב בחושך" שלך — אל תחכה שהחושך ייגמר. שאל שאלה אחת: היכן ה' אור לי, כאן, בתוך זה? הרגע שבו אתה שואל את השאלה הזאת ברצינות — זהו רגע ה"קמתי". זה תחילת הגאולה. לא הסוף של החושך. ההתחלה של האור שבתוכו.