בענין מריבה של אהבה

נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כ״ז, ו׳)

פתיחה יש בתים שמבחוץ נראים שקטים. אין קולות, אין מתחים, אין עימותים. ואם תשאל את בני הזוג — "הכל בסדר?" — יאמרו: "כן, בסדר." אבל מבפנים, בחדר הפנימי של הלב, יש ריקנות כבדה. הם יושבים ליד אותו שולחן, ישנים תחת אותה שמיכה, ובכל זאת — שם, בפנים — הם זרים זה לזה. שותפים לדירה עם טבעת. והשאלה נשאלת: אם אין מריבות, אם הכל "שלום" — מדוע הקשר מרגיש כל כך רחוק?

ביאור היסוד התשובה היא שמה שנדמה לנו כשלום בית, לעיתים אינו שלום כלל — אלא ריחוק. שתיקה. הימנעות. שניים שמפחדים לפתוח את הפה כי חוששים שאם יאמרו את האמת, יישבר משהו. ואז הם שומרים. שומרים ושומרים — עד שאין מה לשמור עוד. האויב של הנישואין, לפי זה, אינו הקונפליקט — אלא השתיקה. כשאדם מפסיק להגיד "אני כועס", "אני פגוע", "משהו כאן לא בסדר" — הוא מפסיק להיות נוכח. הוא מפסיק להתחבר. ועל זה אמר החכם מכל אדם: "כברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני-רעהו" — החיכוך, כשהוא מתוך אחדות, הוא הוא המחדד ומהדק.

הערה א׳ — מהות השלום צריך להבין מהו שלום באמת. בדרך כלל חושבים ש"שלום" פירושו: אין מלחמה. שקט. ויתור הדדי. אבל שלום אמיתי אינו העדר מלחמה — הוא יחוד של הפכים. שני בני זוג הם שתי נפשות נפרדות: "והיו לבשר אחד" — לבשר אחד, לא לנפש אחת כבר מלכתחילה. הם שניים שצריכים להיאחד. ואחדות אמיתית אינה מגיעה כשמוחים את ההבדלים, אלא כשמחזיקים אותם יחד, מבפנים. יחוד של הפכים — חסד וגבורה, רצון וגבול, פתיחות ומסירה — אינו נוצר בשתיקה. הוא נוצר בעבודה. "הילכו שנים יחדו, בלתי אם-נועדו" — ה'יחדו' דורש 'נועדו': פגישה, עימות, הכרה זה את זה. שתיקה מתוך פחד אינה ויתור — היא התחמקות. אתכפיא. כיבוש החוצה של מה שממשיך לתסוס בפנים. ואתכפיא אינה עבודה גמורה. מה שחינכנו בחסידות הוא להגיע לאתהפכא — להפוך את האנרגיה עצמה, ולא רק לדחוק אותה פנימה.

הערה ב׳ — מחלוקת לשם שמים שנינו במשנה: "אי זו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ואי זו שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו" — וסופה של מחלוקת לשם שמים להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. ונשאלת השאלה: מה 'השם' שמחלוקת הזוג נעשית לשמו? — הבית. הקשר. האהבה שעוד שם מתחת לכל הכאב. כשאדם פותח פה ואומר לבן זוגו: "אני פגוע, אני כועס — ואני נשאר כי אני אוהב אותך" — זוהי מריבה של אהבה. מחלוקת לשם שמים. סופה להתקיים, כי שורשה חי. ודווקא בתוך ה'מחלוקת' הזו, כשאדם מוכן לסכן את נוחותו למען הקשר — דווקא שם נבנה אמון. דווקא שם מתגלה שהאהבה אינה סיסמה, אלא בחירה. אהבת ישראל שעליה כותב אדמו"ר הזקן בתניא — "לאהוב את חברו כנפשו" — אינה אהבה של נוחות. היא אהבה שמוכנה לראות את האחר באמת, גם כשהאמת כואבת.