בענין המניעות שהן הן ענין העבודה

פתיחה פעם בא יהודי ואמר: רבי, קשה לי לשמור שבת — הניקס משחקים. ניסיתי להבין: מה הטעם של המשחק? הוא אמר לי, צריך לזרוק כדור לסל טוב מהקבוצה השנייה. אמרתי לו: תן לי כדור ותן לי סל, אני אזרוק. הוא צחק ואמר: רבי, אבל הצד השני חוסם אותך. ואז אמרתי לו: בדיוק. בלי חסימה — אין משחק. ושם התחיל המאמר.

תנועה ראשונה: בית ריק אינו מגרש הקושיא פשוטה אבל חדה: מדוע אנחנו עומדים ומתבוננים בקשיים שבעבודת ה' — הסחות הדעת, הכבדות, היצר — ורואים בהם תקלה? בכל תחרות שבעולם מבין כל אדם שההתנגדות היא עצמה המהות של המשחק. הניקס לא מגיעים לאליפות על ידי הכנסת כדורים לסל ריק באולם ריק — זה אימון, לא משחק. המשחק מתחיל ברגע שהקבוצה השנייה עולה על המגרש ואומרת: לא תעבור. ואת אותה שאלה צריך כל בעל-בית, כל יונגרמן, לשאול את עצמו בדייקנות: מדוע בדיוק, כשהגוף כבד בבוקר של תפלה, כשהיצר מדבר חזק יותר מהנשמה, כשהמניעות מצטברות — אנחנו נוטים לומר "כנראה לא הצלחתי", בעוד שבאמת זו השריקה הפותחת של המשחק?

תנועה שנייה: לפום צערא אגרא — לא שכר על הכאב, אלא כאב שיוצר ערך שנו חכמים: לפום צערא אגרא. אך שים לב לדיוק הלשון: לא נאמר "לפום צערא יש אגרא" — כאילו השכר מצטרף אחרי הצער מבחוץ. הלשון מורה שהשיעור של האגרא נמדד לפי שיעור הצערא. כלומר: העומק של הנצחון, הממשות של ה"אגרא", נוצרים מתוך ה"צערא" עצמו. ללא התנגדות — אין לנצחון משמעות. ללא קבוצה יריבה — אין אליפות. וזהו החידוש שצריך לחרוט: המניעה אינה הפרעה לעבודה — היא היא העבודה. הקב"ה לא שכח להסיר את המחסומים מדרכך. הוא הניח אותם שם. בהשגחה פרטית, בדיוק הנכון, בדיוק בשבילך. ה"כי תצא למלחמה על אויביך" — על אויביך — זו הדרך. כל מניעה שאתה פוגש היא, כביכול, כרטיס כניסה למשחק האמיתי. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה שהנסיון הוא להורות לאדם שיש בכוחו לעמוד. הקושי אינו עדות לחולשתך — הוא עדות לכך שאתה עומד על המגרש.

תנועה שלישית: ירידה צורך עליה — המשחק שווה את הירידה ועוד עמוק יותר: כותב רבנו הזקן בתניא שהבינוני נמצא כל ימיו במלחמה. לא "לפעמים". לא "כשיש צרות". תמיד. וזה אינו כישלון — זוהי מהות הדרך של רוב עובדי ה'. ואם כן, כשאתה מרגיש שהמאבק אינו נגמר — אל תשאל "מדוע אני כזה?" אלא דע: כך נראה המגרש האמיתי. כי לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא — אין אור אלא זה היוצא מתוך החושך. נצחון שלא עלה בו מאמץ, שמחה שלא היתה בה עצב, שבת שלא היה בה ניסיון — אלו אינם נצחון, שמחה ושבת במובן המלא. הירידה היא היא המאפשרת את העליה. ולכן, כתב שלמה המלך: שבע יפול צדיק וקם. לא "צדיק אינו נופל". אדרבה — שבע יפול. הנפילה חלק מן הסיפור. הקימה — זהו הנצחון.