בענין החיפוש המונע את הבחירה

נקודה למעשה

בפעם הבאה שתשב מול מישהו, שאל את עצמך שאלה אחת לפני שתשווה: "האם אני מסרב לאדם הזה, או לדמות שבראשי?" אם התשובה היא האחרונה — עצור. לא כדי לאמר "כן" מיד, אלא כדי לזהות מה מונע ממך. הבניין האמיתי אינו מתחיל כאשר מוצאים את "המושלם". הוא מתחיל כאשר שניים בוחרים לבנות יחד — מתוך המציאות שיש, לא מתוך הפנטזיה שאין. זו אינה פשרה. זו הכניסה.

Questions and answers

Q: מה עם מי שלבדו לא מתוך שכחה אלא מתוך חיפוש, לאור "לא טוב היות האדם לבדו"?

הרב לנדאו משיב: פתיחה "לא טוב היות האדם לבדו" — ידועים הדברים. אך הנה שאלה שכואבת בשקט: מה עם מי שאינו לבדו מתוך שכחה, אלא לבדו מתוך חיפוש? מי שיוצא כל שבוע, שומע שמות, נפגש, ואפילו לא עומד מרחוק — ועם זאת, הבית הנאמן אינו נבנה? האמת היא שיש צורה של בדידות שמחופשת להשתדלות. אדם קם בבוקר ומרגיש שהוא "עושה" — שם חדש, תיאור חדש, תקווה חדשה. וכאשר הוא אומר "לא", גם אז מרגיש שהוא מנסה. וזו עצמה — הסכנה.

Q: איך הדמיון של בן הזוג המושלם מונע בחירה באדם ממשי?

הרב לנדאו משיב: כל עוד "אולי מחר יופיע הנכון" — אין צורך לבחור היום. החיפוש הנצחי הוא הדרך המתוחכמת ביותר להישאר לבד, בלי להרגיש שזו בחירה שלך. מה מניע את החיפוש הזה? הדמיון. בראש האדם יש דמות — מורכבת, מלוטשת, מושלמת בפרטיה. וכל אדם ממשי שפוגש, מושווה לאותה דמות. ובהשוואה הזו — האדם הממשי יפסיד תמיד. שכן הדמות הדמיונית אינה אדם; היא קומפוזיציה מנטלית שצמחה מתוך שנים של ציפייה. היא אינה נושמת, אינה מתעייפת, ואינה מאכזבת — כי היא אינה קיימת. זהו שאמרו חז"ל: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". רבים שמעו את הדברים ותמהו: מדוע נמשל הזיווג לניסים? אך אפשר לומר: הקריעה הנדרשת אינה בחוץ — היא בפנים. ים הדמיונות שאדם בנה סביב עצמו צריך להיקרע, כדי שיוכל לצעוד על יבשת המציאות.

Q: האם הבחירה באדם ממשי לנישואין היא ויתור?

הרב לנדאו משיב: כאן הנקודה שצריך לעמוד עליה היטב, כי היא קלה לאי-הבנה. הבחירה באדם ממשי אינה ויתור. ויתור הוא ירידה — "לא מצאתי מה שרציתי, אז אקח פחות". אך הבחירה שאנו מדברים עליה היא אחרת לגמרי. היא מעשה של כניעה — כניעת הדמיון מפני המציאות, כניעת ה"אני" המדמיין מפני ההשגחה הממשית. בתניא מבואר שהאדם שאין בו ביטול ה"יש" — אינו כלי לקבלת שפע. "לית לן מגרמן כלום" — אין לנו דבר משלנו. וכשאדם אוחז בדמות הדמיונית שלו כאילו היא "שלו", כאילו היא הקנה-מידה היחיד — הוא סוגר את עצמו בפני מה שהקב"ה רוצה לתת לו. הבחירה, אם כן, היא עבודה של ביטול. לא ביטול האדם שמולך, אלא ביטול התמונה שבראשך. וכשהאדם מבטל את התמונה — הוא הופך לכלי. וכלי — מסוגל לקבל.

Q: מה מלמד משל המלך בשדה על הבחירה בשידוך?

הרב לנדאו משיב: כותב אדמו"ר הזקן במאמריו לחודש אלול את המשל הידוע: המלך יוצא מן הארמון ועובר בשדה. שם — כולם יכולים לגשת אליו. פניו פנויות לכל אחד. ואחר כך חוזר לארמון, והגישה — קשה. המלך אינו בארמון הדמיוני שבנית בראשך. הוא בשדה. הוא באדם שעומד מולך עכשיו. בהשגחה הפרטית שהביאה אותו לכאן, לפגישה הזו, ברגע הזה. אתה מחכה לארמון. אבל המלך כבר בשדה.

Q: מה לשאול את עצמי כשאני יושב מול מישהו בפגישה, לפני שאני משווה?

הרב לנדאו משיב: בפעם הבאה שתשב מול מישהו, שאל את עצמך שאלה אחת לפני שתשווה: "האם אני מסרב לאדם הזה, או לדמות שבראשי?" אם התשובה היא האחרונה — עצור. לא כדי לאמר "כן" מיד, אלא כדי לזהות מה מונע ממך. הבניין האמיתי אינו מתחיל כאשר מוצאים את "המושלם". הוא מתחיל כאשר שניים בוחרים לבנות יחד — מתוך המציאות שיש, לא מתוך הפנטזיה שאין. זו אינה פשרה. זו הכניסה.