Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

בענין החיפוש המונע את הבחירה

פתיחה "לא טוב היות האדם לבדו" — ידועים הדברים. אך הנה שאלה שכואבת בשקט: מה עם מי שאינו לבדו מתוך שכחה, אלא לבדו מתוך חיפוש? מי שיוצא כל שבוע, שומע שמות, נפגש, ואפילו לא עומד מרחוק — ועם זאת, הבית הנאמן אינו נבנה? האמת היא שיש צורה של בדידות שמחופשת להשתדלות. אדם קם בבוקר ומרגיש שהוא "עושה" — שם חדש, תיאור חדש, תקווה חדשה. וכאשר הוא אומר "לא", גם אז מרגיש שהוא מנסה. וזו עצמה — הסכנה.

א. עולם הדמיון ועולם המציאות כל עוד "אולי מחר יופיע הנכון" — אין צורך לבחור היום. החיפוש הנצחי הוא הדרך המתוחכמת ביותר להישאר לבד, בלי להרגיש שזו בחירה שלך. מה מניע את החיפוש הזה? הדמיון. בראש האדם יש דמות — מורכבת, מלוטשת, מושלמת בפרטיה. וכל אדם ממשי שפוגש, מושווה לאותה דמות. ובהשוואה הזו — האדם הממשי יפסיד תמיד. שכן הדמות הדמיונית אינה אדם; היא קומפוזיציה מנטלית שצמחה מתוך שנים של ציפייה. היא אינה נושמת, אינה מתעייפת, ואינה מאכזבת — כי היא אינה קיימת. זהו שאמרו חז"ל: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". רבים שמעו את הדברים ותמהו: מדוע נמשל הזיווג לניסים? אך אפשר לומר: הקריעה הנדרשת אינה בחוץ — היא בפנים. ים הדמיונות שאדם בנה סביב עצמו צריך להיקרע, כדי שיוכל לצעוד על יבשת המציאות. עולם שאין בו בחירה, אלא ריבוי אפשרויות אינסופיות — הוא עולם תהו. אורות ללא כלים. כל שם שמגיע הוא "אור" נוסף, אך ללא כלי קיבול — האור אינו שורה, אלא עובר הלאה.

ב. הבחירה כמעשה של ביטול כאן הנקודה שצריך לעמוד עליה היטב, כי היא קלה לאי-הבנה. הבחירה באדם ממשי אינה ויתור. ויתור הוא ירידה — "לא מצאתי מה שרציתי, אז אקח פחות". אך הבחירה שאנו מדברים עליה היא אחרת לגמרי. היא מעשה של כניעה — כניעת הדמיון מפני המציאות, כניעת ה"אני" המדמיין מפני ההשגחה הממשית. בתניא מבואר שהאדם שאין בו ביטול ה"יש" — אינו כלי לקבלת שפע. "לית לן מגרמן כלום" — אין לנו דבר משלנו. וכשאדם אוחז בדמות הדמיונית שלו כאילו היא "שלו", כאילו היא הקנה-מידה היחיד — הוא סוגר את עצמו בפני מה שהקב"ה רוצה לתת לו. הבחירה, אם כן, היא עבודה של ביטול. לא ביטול האדם שמולך, אלא ביטול התמונה שבראשך. וכשהאדם מבטל את התמונה — הוא הופך לכלי. וכלי — מסוגל לקבל. זהו פשט "נעשה ונשמע" בהקשר שלנו: קדמו המעשה לבינה. תחילה תבחר — ואחר כך תבין למה זה נכון. הדרישה לבין תחילה, ורק אחר כך לבחור — היא הדרישה שמשתקת.

ג. המלך בשדה כותב אדמו"ר הזקן במאמריו לחודש אלול את המשל הידוע: המלך יוצא מן הארמון ועובר בשדה. שם — כולם יכולים לגשת אליו. פניו פנויות לכל אחד. ואחר כך חוזר לארמון, והגישה — קשה. המלך אינו בארמון הדמיוני שבנית בראשך. הוא בשדה. הוא באדם שעומד מולך עכשיו. בהשגחה הפרטית שהביאה אותו לכאן, לפגישה הזו, ברגע הזה. אתה מחכה לארמון. אבל המלך כבר בשדה.

נקודה למעשה

בפעם הבאה שתשב מול מישהו, שאל את עצמך שאלה אחת לפני שתשווה: "האם אני מסרב לאדם הזה, או לדמות שבראשי?" אם התשובה היא האחרונה — עצור. לא כדי לאמר "כן" מיד, אלא כדי לזהות מה מונע ממך. הבניין האמיתי אינו מתחיל כאשר מוצאים את "המושלם". הוא מתחיל כאשר שניים בוחרים לבנות יחד — מתוך המציאות שיש, לא מתוך הפנטזיה שאין. זו אינה פשרה. זו הכניסה.

Questions and answers

Q: מה עם מי שלבדו לא מתוך שכחה אלא מתוך חיפוש, לאור "לא טוב היות האדם לבדו"?

הרב לנדאו משיב: פתיחה "לא טוב היות האדם לבדו" — ידועים הדברים. אך הנה שאלה שכואבת בשקט: מה עם מי שאינו לבדו מתוך שכחה, אלא לבדו מתוך חיפוש? מי שיוצא כל שבוע, שומע שמות, נפגש, ואפילו לא עומד מרחוק — ועם זאת, הבית הנאמן אינו נבנה? האמת היא שיש צורה של בדידות שמחופשת להשתדלות. אדם קם בבוקר ומרגיש שהוא "עושה" — שם חדש, תיאור חדש, תקווה חדשה. וכאשר הוא אומר "לא", גם אז מרגיש שהוא מנסה. וזו עצמה — הסכנה.

Q: איך הדמיון של בן הזוג המושלם מונע בחירה באדם ממשי?

הרב לנדאו משיב: כל עוד "אולי מחר יופיע הנכון" — אין צורך לבחור היום. החיפוש הנצחי הוא הדרך המתוחכמת ביותר להישאר לבד, בלי להרגיש שזו בחירה שלך. מה מניע את החיפוש הזה? הדמיון. בראש האדם יש דמות — מורכבת, מלוטשת, מושלמת בפרטיה. וכל אדם ממשי שפוגש, מושווה לאותה דמות. ובהשוואה הזו — האדם הממשי יפסיד תמיד. שכן הדמות הדמיונית אינה אדם; היא קומפוזיציה מנטלית שצמחה מתוך שנים של ציפייה. היא אינה נושמת, אינה מתעייפת, ואינה מאכזבת — כי היא אינה קיימת. זהו שאמרו חז"ל: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". רבים שמעו את הדברים ותמהו: מדוע נמשל הזיווג לניסים? אך אפשר לומר: הקריעה הנדרשת אינה בחוץ — היא בפנים. ים הדמיונות שאדם בנה סביב עצמו צריך להיקרע, כדי שיוכל לצעוד על יבשת המציאות.

Q: האם הבחירה באדם ממשי לנישואין היא ויתור?

הרב לנדאו משיב: כאן הנקודה שצריך לעמוד עליה היטב, כי היא קלה לאי-הבנה. הבחירה באדם ממשי אינה ויתור. ויתור הוא ירידה — "לא מצאתי מה שרציתי, אז אקח פחות". אך הבחירה שאנו מדברים עליה היא אחרת לגמרי. היא מעשה של כניעה — כניעת הדמיון מפני המציאות, כניעת ה"אני" המדמיין מפני ההשגחה הממשית. בתניא מבואר שהאדם שאין בו ביטול ה"יש" — אינו כלי לקבלת שפע. "לית לן מגרמן כלום" — אין לנו דבר משלנו. וכשאדם אוחז בדמות הדמיונית שלו כאילו היא "שלו", כאילו היא הקנה-מידה היחיד — הוא סוגר את עצמו בפני מה שהקב"ה רוצה לתת לו. הבחירה, אם כן, היא עבודה של ביטול. לא ביטול האדם שמולך, אלא ביטול התמונה שבראשך. וכשהאדם מבטל את התמונה — הוא הופך לכלי. וכלי — מסוגל לקבל.

Q: מה מלמד משל המלך בשדה על הבחירה בשידוך?

הרב לנדאו משיב: כותב אדמו"ר הזקן במאמריו לחודש אלול את המשל הידוע: המלך יוצא מן הארמון ועובר בשדה. שם — כולם יכולים לגשת אליו. פניו פנויות לכל אחד. ואחר כך חוזר לארמון, והגישה — קשה. המלך אינו בארמון הדמיוני שבנית בראשך. הוא בשדה. הוא באדם שעומד מולך עכשיו. בהשגחה הפרטית שהביאה אותו לכאן, לפגישה הזו, ברגע הזה. אתה מחכה לארמון. אבל המלך כבר בשדה.

Q: מה לשאול את עצמי כשאני יושב מול מישהו בפגישה, לפני שאני משווה?

הרב לנדאו משיב: בפעם הבאה שתשב מול מישהו, שאל את עצמך שאלה אחת לפני שתשווה: "האם אני מסרב לאדם הזה, או לדמות שבראשי?" אם התשובה היא האחרונה — עצור. לא כדי לאמר "כן" מיד, אלא כדי לזהות מה מונע ממך. הבניין האמיתי אינו מתחיל כאשר מוצאים את "המושלם". הוא מתחיל כאשר שניים בוחרים לבנות יחד — מתוך המציאות שיש, לא מתוך הפנטזיה שאין. זו אינה פשרה. זו הכניסה.

Follow us on Facebook