בענין שביתת ההעלם בשבת

פתיחה "לא ייעף ולא ייגע" — כותב הנביא על הקב"ה. ואם כן, מה פשר ה'שביתה' ביום השביעי? הכתוב אומר "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו" — אך אם אין לפניו יגיעה, מה ענין המנוחה? ודאי שאין הכתוב מדבר על עייפות. אם כן, ממה שבת?

ביאור: עולם מלשון העלם יסוד גדול מוסר אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה: שמו של העולם — "עולם" — הוא מלשון "העלם". העולם אינו סתם מקום שהקב"ה ברא ועזב. העולם הוא, במהותו, תהליך מתמשך של הסתרת האור האלקי. חשוב על ששת ימי בראשית לא כסדר של בנייה בלבד, אלא כסדר של השתלשלות והתעבות הולכת. "יהי אור" — אור זך ומופשט. ואחר כך: רקיע, מים, יבשה, צמחים, מאורות, בעלי חיים — כל יום, שכבה נוספת של לבוש, שכבה נוספת של הסתר. האור האלקי מתעטף בטבע, הטבע מתעטף בחומר, החומר מתעטף ברעש היום-יום, עד שה"אלקות" נשמעת כמו מילה מעולם אחר. זהו עומק "מלוא כל הארץ כבודו" כפי שמבאר הבעל שם טוב: אין הפירוש שהכבוד נמצא מרחוק ומשקיף על הארץ — אלא שהכבוד ממלא את הארץ ממש, עד כדי שהארץ עצמה נראית כאילו היא מציאות עצמאית, ואינה אלא לבושו.

הפיבוט: "אמר לעולמו די" ויש מאמר חז"ל בבראשית רבה: בשעה שברא הקב"ה את העולם, היה הולך ומתפשט, עד שאמר "די" — עצור. מדוע "די"? כי לו המשיך ההעלם עוד צעד אחד, היה ההסתר שלם מדי. הנברא היה שוכח לגמרי שיש בורא. כאן הסוד: הקב"ה לא שבת מפני שכלתה כוחו. שבת — כי הגיע הרגע בו צריך לעצור את תהליך ההסתרה עצמו. לא לנוח מהבנייה, אלא לשבות מן ההעלמה.

החידוש: שביתה היא פעולה ה"שביתה" של שבת אינה העדר. היא פעולה ממש — עצירה אקטיבית של ירידת המסך. בימות החול, ה"עולם" עושה את עבודתו: הוא מסתיר. כל עסק, כל טרדה, כל "לי נהרי ואני עשיתיני" — שכבה נוספת. יודע אתה, יהודי, מה זה להרגיש שהקב"ה רחוק? שהתפילה עולה אל תקרה של דאגות, וחוזרת ריקם? זהו ההעלם שעושה את שלו. אבל ביום השביעי — שבת — ה'מסך' מפסיק לרדת. לא בגלל שאנחנו עשינו משהו מיוחד. אלא כי כך נבנה הזמן: שבת היא הכתובת הקבועה שבה הגילוי מחכה לך. משל לצייר וציור: בימות החול אנחנו רואים את הציור — את עולם הטבע, הצבעים, הצורות — ושוכחים שמאחוריו עומד צייר. הציור כה מוצלח, הציור כה ממלא את עינינו, עד שיד האומן נעלמת לגמרי. ביום השבת, הצייר עוצר ואומר: הסתכלו עלי, לא רק על הציור. הכיסוי נשאר — אבל אתה מתחיל לראות מבעד לו. זהו שכתוב בזוהר שביום השביעי מתגלה ה'יחודא עילאה' — האחדות הפנימית שמאחורי פני הדברים. בורא ובריאה אינם שניים; ביום השבת חש הנברא, אפילו מעט, את האמת הזו.