בענין עושר שמור לבעליו לרעתו
יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עשר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה׳, י״ב)
פתיחה פסוק תמוה כתב קהלת: "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש — עשר שמור לבעליו לרעתו." והדבר צריך ביאור: מה פשר הדבר שהעושר, שהוא ברכת ה' ממש — "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" — יהפוך לרעה לבעליו? האם הברכה עצמה מקוללת? האם ה' נותן רעה? אלא שיש כאן חידוש עמוק, שנגיעתו מגעת עד לב ממש.
היסוד: המאיץ ולא המצפן תדמיין לעצמך, חבר, נהג שמכוון את גלגל ההגה בדרכו. הדלק אינו קובע לאן ילך — הוא רק מאיץ את הנסיעה. אם הנהג מועד לביתו, הדלק יביא אותו לשם מהר יותר. אם הנהג שגה בדרכו ועומד לפול לתהום — הדלק יאיץ גם את זה. כך הממון. הוא אינו יעד ואינו מצפן. הוא כח — כח נייטרלי, "אמצעי" גמור ולא "תכלית." הוא אינו שואל לאן פניך מועדות; הוא רק מגביר את מה שכבר קיים בך. זהו פשט הכתוב: "עשר שמור לבעליו לרעתו" — העושר אינו יוצר רעה יש מאין. הוא ממהר ומגלה את הרעה שכבר היתה טמונה בבעליו, שמורה ומוסתרת ברצונו הפנימי. הוא הכח שמוציא מן הכח אל הפועל — בין אם לקדושה ובין אם, רחמנא ליצלן, לשקיעה.
שני פנים: קרח ויעקב הבה נביא שתי דמויות, כדי שהדבר יהיה ניכר לעין. קרח. עשיר מופלג היה, "מגדולי עשירי עולם." אך עושרו לא יצר את גאוותו — הגאווה כבר דלקה בו מבפנים, "לבו גס בו" היה. העושר רק הסיר את המעצורים, האיץ את הנסיעה, הביא אותו אל אותה תהום שכבר עמד על שפתה. "ויבלע אתם הארץ" — הארץ רק גמרה את מה שהוא התחיל. יעקב אבינו, לעומת זאת, עוד לפני שקיבל שפע, עמד בבית אל וקבע כיוון: "ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש... והיה ה' לי לאלקים." קודם הגדיר את התכלית — קדושה ועבודת ה' — ורק אחר כך ביקש את האמצעים. כשבא שפעו, היה לו ל"הרחבה דקדושה," לכלי לבנות בית של תורה וחסד. שני נהגים. אותו דלק. יעדים שונים לגמרי.
הנקודה האנושית אתה, יונגערמאן, יודע את המתח הזה. יושבים בסדר, לומדים, ומחשבות הפרנסה מקישות על הדלת. "אם היה לי קצת יותר, הייתי... " — מה? לומד יותר? נותן יותר? בונה בית בצורה אחרת? אולי. אבל שאל את עצמך: עכשיו, כשהשפע עדיין לא כאן — לאן פניך מועדות? במה עוסקים המחשבות בשעות הפנויות? מה מדליק אותך בבוקר? כי הממון, כשיגיע, לא ישנה את הכיוון. הוא רק ידלק את המנוע. "כח המדמה" שבנפש — הדמיונות, התאוות, ה"אם רק היה לי יותר" — ממתין לדלק הנכון כדי לצאת לדרך. ואם לא עבדת עליו עכשיו, אין סיבה שיחלש כשהכסף יגיע. להיפך.
נקודה למעשה
לפני שמתפללים על "פרנסה בהרחבה," יש לשאול: בניתי את הכלים שיכילו את השפע? האם ביתי כלי לקדושה כבר עכשיו — ולו בצורה קטנה? האם הצדקה, הזמן לתורה, האופן שבו אני מתייחס לגשמיות — כל אלה כבר מכוונים, ולו בקו הבסיס, אל רצון העליון? כי "דירה לו יתברך בתחתונים" נבנית לא על ידי המתנה לעושר, אלא על ידי קביעת הכיוון מתוך המציאות הנוכחית. הגשמיות — כולל הממון — היא כלי לבירור ניצוצות, ל"עבודה בגשמיות." אך כלי זה עובד רק כשהיד המחזיקה בו כבר יודעת לאן היא בונה. הכן את הדרך לפני שתמלא את המיכל.
Questions and answers
Q: מדוע העושר, שהוא ברכת ה', יהפוך לרעה לבעליו, כדברי קהלת "עושר שמור לבעליו לרעתו"?
הרב לנדאו משיב: יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עשר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה׳, י״ב) פתיחה פסוק תמוה כתב קהלת: "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש — עשר שמור לבעליו לרעתו." והדבר צריך ביאור: מה פשר הדבר שהעושר, שהוא ברכת ה' ממש — "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" — יהפוך לרעה לבעליו? האם הברכה עצמה מקוללת? האם ה' נותן רעה? אלא שיש כאן חידוש עמוק, שנגיעתו מגעת עד לב ממש. היסוד: המאיץ ולא המצפן תדמיין לעצמך, חבר, נהג שמכוון את גלגל ההגה בדרכו. הדלק אינו קובע לאן ילך — הוא רק מאיץ את הנסיעה. אם הנהג מועד לביתו, הדלק יביא אותו לשם מהר יותר. אם הנהג שגה בדרכו ועומד לפול לתהום — הדלק יאיץ גם את זה. כך הממון. הוא אינו יעד ואינו מצפן.
Q: מה מלמד משל הנהג המכוון את ההגה על המאיץ ולא המצפן?
הרב לנדאו משיב: היסוד: המאיץ ולא המצפן תדמיין לעצמך, חבר, נהג שמכוון את גלגל ההגה בדרכו.
Q: מה קורה כשהנהג שגה בדרכו והדלק מאיץ אותו?
הרב לנדאו משיב: אם הנהג שגה בדרכו ועומד לפול לתהום — הדלק יאיץ גם את זה.
Q: מדוע העושר הוא כח נייטרלי שרק מגביר את מה שכבר קיים באדם?
הרב לנדאו משיב: הוא כח — כח נייטרלי, "אמצעי" גמור ולא "תכלית." הוא אינו שואל לאן פניך מועדות; הוא רק מגביר את מה שכבר קיים בך.
Q: מה לשאול את עצמך לפני שמתפללים על פרנסה בהרחבה?
הרב לנדאו משיב: לפני שמתפללים על "פרנסה בהרחבה," יש לשאול: בניתי את הכלים שיכילו את השפע? האם ביתי כלי לקדושה כבר עכשיו — ולו בצורה קטנה? האם הצדקה, הזמן לתורה, האופן שבו אני מתייחס לגשמיות — כל אלה כבר מכוונים, ולו בקו הבסיס, אל רצון העליון? כי "דירה לו יתברך בתחתונים" נבנית לא על ידי המתנה לעושר, אלא על ידי קביעת הכיוון מתוך המציאות הנוכחית. הגשמיות — כולל הממון — היא כלי לבירור ניצוצות, ל"עבודה בגשמיות." אך כלי זה עובד רק כשהיד המחזיקה בו כבר יודעת לאן היא בונה. הכן את הדרך לפני שתמלא את המיכל.