בענין ארור הגבר אשר יבטח באדם

בענין "ארור הגבר אשר יבטח באדם" ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו' (ירמיהו י״ז, ה׳)

פתיחה תאר לעצמך: מישהו אמר לך משהו. משפט אחד. אולי הערה קטנה, אולי התעלמות, אולי מבט קר. ופתאום — הכל קורס. הבטן נהפכת, הראש מתמלא, ואתה מוצא את עצמך מתגלגל שעות בתוך אותה מחשבה אחת. כועס. כואב. נעלב עד עמקי הנשמה. עצור רגע. שאל את עצמך: מי עשה את זה לך?

תנועה ראשונה: מי מחזיק בפטיש? הנטייה הטבעית היא לפנות כלפי חוץ — הוא פגע בי, היא התעלמה ממני, הם לא העריכו אותי. אבל הנביא ירמיהו מאבחן את המצב אחרת לגמרי: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו". שים לב: הפסוק אינו אומר "ארור מי שמכה אותך". הוא אומר — ארור הגבר אשר יבטח. הקללה אינה על מה שעשו לך. הקללה — אם כן נקראנה קללה — היא על מה שאתה עשית. על הבחירה שלך להפקיד את מפתח עולמך הפנימי בידיים זרות. כשאתה נותן לאדם אחר את הכח לקבוע את ערכך — אתה נתת לו פטיש. ואז, כשהוא מנפח את הפטיש, אל תתפלא על השברים. ה"ארור" הזה אינו עונש הבא מן השמים מבחוץ. הוא תוצאה טבעית, כמעט מכנית, של מבנה נפשי שבנית בידיך. "ושם בשר זרועו" — הוא עשה את דעת ה"בשר", הנדיף והחלקלק, לזרוע כוחו ולמקור חשיבותו. ומיד ממשיך הפסוק: "ומן ה' יסור לבו" — הוא התנתק מן המקור היציב, הנצחי, שאינו משתנה.

תנועה שניה: שני צדי אותה מטבע אך יש כאן חידוש שחד עוד יותר, ויש לשים אליו לב. בן אדם שנפגע מהתעלמות הזולת — נוטה לחשוב שהתרופה היא לקבל מחמאות. שאם רק יאמרו לו כמה הוא טוב, כמה הוא מוצלח, כמה הוא נחמד — הכאב יעבור. ואכן, כשהמחמאות מגיעות, הוא מרגיש טוב. חי. שלם. אבל זוהי אותה התמכרות בדיוק, רק לבושה בבגדי שמחה. כי אם ביכולת אדם אחר להרים אותך — ביכולתו גם להפיל אותך. שני הצדדים צומחים מאותו שורש: הבטחון ב"אדם". הצורך בשבח והפגיעות מן הגנאי — הם לא הפכים. הם אחים תאומים, ילדי אותה תלות. כמו המן הרשע, שכל גדולתו, כל כבודו, כל עושרו — "כל זה איננו שוה לי" — כולו התאיין מפני יהודי אחד שלא כרע ולא השתחווה. כי מי שבנה את עצמו על דעת אחרים, נשאר תמיד בידיהם.

ציר המהפך: החזרת המפתחות ומה הפתרון? הנביא עצמו מיד ממשיר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה'". ברוך — לא ארור. ומה ההבדל? לא שהוא אינו מרגיש דבר. לא שהוא חי בניתוק קר מן העולם. אלא שנקודת העיגון שלו אחרת. הוא "כעץ שתול על מים" — שורשיו יונקים ממקור שאינו תלוי בגשם ובשמש של אנשים אחרים. כאן יוצא הרבי אדמו"ר הזקן בתניא בביאור עמוק: כאשר אדם מבין שהשבח והגנאי הבאים מן הזולת אינם אלא "לבושים" — כלים שבהם מגיעה ההשגחה הפרטית — ממילא האדם שפגע בך אינו ה"בעל דבר", הוא רק מקל ביד המכה. וכיון שכן, אין טעם להכעס על המקל ואין טעם לתלות ב"מקל" את ערך עצמך. הכל בא ממקום אחד. זו העבודה הפנימית: לא להפסיק לשמוע את דעת אחרים, אלא להפסיק לתת להם את המפתח. להחזיר את הפטיש לידיים שלך — ויתר על כן, להניח אותו לגמרי, כי אתה לא זקוק לו.