ויאמר בענין הבעלות על הממון
ויאמר — בענין הבעלות על הממון
לפני שנים אחדות ישבתי עם איש עשיר. שאלתיו: "כמה גדול הצ'ק שתוכל לכתב לי עכשו?" הוא חיך ואמר: "הבנק יכסה אותי אפילו בחמשים מיליון דולר." אמרתי לו: "שמונה מאות דולר." הוא צחק. אמרתי לו: "לא זה מה ששאלתי. השאלה אינה מה שיש לך בחשבון. השאלה היא — האם אתה בעלים על הכסף, או שהכסף בעלים עליך?" העמד את הקושיא לפניך, יידעל: כיצד ייתכן שאדם אשר חשבון הבנק שלו מכיל חמשים מיליון דולר — יכולתו האמתית אינה אלא שמונה מאות? והאיש שבקשי מגיע לסוף החדש, בותר מפת עניים לצדקה — הוא הגדול מהם? היאך כן?
היסוד שנינו בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו." פשוט הוא הפסוק, אך באמת — עמק הוא מאד. לא "המרצה מחלקו", לא "המקבל בהשלמה" — אלא "השמח". שמחה היא תנועה, פריצה, התרחבות. כלומר: העשיר האמתי אינו מי שיש לו הרבה, אלא מי שלבו רחב למה שיש לו — ומתוך כך, ידיו פתוחות. התניא מלמד: כי נפש הבהמית באדם משעבדת אותו לגשמיותו. היא אינה מכרחת להיות גסה — די שהלב יהא "סגור". אדם שממונו בעלים עליו — לבו כבול, וידי נשמתו כבולות אתו. הוא ראשי עבדים: עבד לחשבונו, עבד לחששותיו, עבד לחשוביו. הצ'ק הגדול שהוא אינו יכול לכתב — איננו שאלה של תקופות, אלא שאלה של נפש.
הערה — זמן חרותנו פסח הוא "זמן חרותנו". אך החרות האמתית אינה רק היציאה ממצרים הגשמית — אלא היציאה מן ה"מצרים", מן המצר הפנימי. כמו שנתבאר בלקוטי תורה: מצרים רומזת לצמצום, ל"לב צר". והגאולה — היא התרחבות הלב. כשאתה אומר: "איני יכול לסגר את פסח השנה" — שאל את עצמך: האם זו בעיה של תקציב, או בעיה של לב? לפעמים הלחץ הכלכלי אינו אלא סימפטום — הוא מגלה שהממון מושל בנו יותר משאנחנו מושלים בו. וזה ה"מצרים" שצריך לצאת ממנו — לא רק על ידי חלצה לבנה בליל הסדר, אלא על ידי מעשה.
עמק מצות הצדקה — "פתח תפתח" התורה אומרת: "פתח תפתח את ידך." שתי פתיחות. פתיחת היד — זו הנתינה החיצונית. פתיחת הרצון הפנימי — זו הנתינה שמתוך לב שלם. הזהר מלמד שהיד הפתוחה למטה פותחת שפע מלמעלה. אך הסוד הוא: היד הפתוחה מתחילה בלב פתוח. הנתינה — בלשון התניא — היא מעשה של אתכפיא. היא כופפת את הנפש הבהמית, שכל טבעה אומר "שלי". וכשכופפים אותה — בא האתהפכא: הטבע האגואיסטי מתהפך לאהבת הזולת. הנתינה, בפרט כשהיא דוחקת קצת, אינה רק עזרה לעני — היא מפתח לשחרור שלנו. הצ'ק הגדול אינו הניר שרשומים בו אפסים רבים. הצ'ק הגדול הוא הצ'ק שנכתב ביד פתוחה מלב פתוח — גם אם הסכום קטן.
נקודה למעשה
לפני פסח, כשהלחץ גדול, עשה דבר אחד ביתר: תן ל"קמחא דפסחא" — לא מה שנשאר, אלא מה שדוחק קצת. לא כי "יש לי כסף" — אלא כי אתה רוצה להיות אדון על כספך, לא עבדו. תן מלב פתוח — ומה שיפתח בחוץ, יפתח גם בפנים. זהו קרבן פסח שלנו: המעבר מעבדות לחרות — לא רק בהגדה, אלא במעשה.
Questions and answers
Q: מה שאל הרב לנדאו את האיש העשיר על הצ'ק שהוא יכול לכתוב?
הרב לנדאו משיב: ויאמר — בענין הבעלות על הממון לפני שנים אחדות ישבתי עם איש עשיר. שאלתיו: "כמה גדול הצ'ק שתוכל לכתב לי עכשו?" הוא חיך ואמר: "הבנק יכסה אותי אפילו בחמשים מיליון דולר." אמרתי לו: "שמונה מאות דולר." הוא צחק. אמרתי לו: "לא זה מה ששאלתי. השאלה אינה מה שיש לך בחשבון. השאלה היא — האם אתה בעלים על הכסף, או שהכסף בעלים עליך?" העמד את הקושיא לפניך, יידעל: כיצד ייתכן שאדם אשר חשבון הבנק שלו מכיל חמשים מיליון דולר — יכולתו האמתית אינה אלא שמונה מאות? והאיש שבקשי מגיע לסוף החדש, בותר מפת עניים לצדקה — הוא הגדול מהם? היאך כן? היסוד שנינו בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו." פשוט הוא הפסוק, אך באמת — עמק הוא מאד. לא "המרצה מחלקו", לא "המקבל בהשלמה" — אלא "השמח".
Q: מדוע אמר הרב לעשיר שהבנק מכסה אותו בחמשים מיליון שהוא יכול לכתוב רק שמונה מאות דולר?
הרב לנדאו משיב: שאלתיו: "כמה גדול הצ'ק שתוכל לכתב לי עכשו?" הוא חיך ואמר: "הבנק יכסה אותי אפילו בחמשים מיליון דולר." אמרתי לו: "שמונה מאות דולר." הוא צחק.
Q: האם אתה בעלים על הכסף, או שהכסף בעלים עליך?
הרב לנדאו משיב: השאלה היא — האם אתה בעלים על הכסף, או שהכסף בעלים עליך?" העמד את הקושיא לפניך, יידעל: כיצד ייתכן שאדם אשר חשבון הבנק שלו מכיל חמשים מיליון דולר — יכולתו האמתית אינה אלא שמונה מאות?
Q: האם האיש שבקושי מגיע לסוף החודש ונותן מפת עניים לצדקה גדול מן העשירים?
הרב לנדאו משיב: והאיש שבקשי מגיע לסוף החדש, בותר מפת עניים לצדקה — הוא הגדול מהם?
Q: כמה כדאי לתת ל"קמחא דפסחא" כדי להיות אדון על כספך ולא עבדו?
הרב לנדאו משיב: לפני פסח, כשהלחץ גדול, עשה דבר אחד ביתר: תן ל"קמחא דפסחא" — לא מה שנשאר, אלא מה שדוחק קצת. לא כי "יש לי כסף" — אלא כי אתה רוצה להיות אדון על כספך, לא עבדו. תן מלב פתוח — ומה שיפתח בחוץ, יפתח גם בפנים. זהו קרבן פסח שלנו: המעבר מעבדות לחרות — לא רק בהגדה, אלא במעשה.