בענין אוהב כסף לא ישבע כסף

בענין "אוהב כסף לא ישבע כסף" אהב כסף לאישבע כסף ומיאהב בהמון לא תבואה גםזה הבל (קהלת ה׳, ט׳)

פתיחה שאלה פשוטה, ותמיד לא ענו עליה כמו שצריך. יהודי עובד שנים, בונה עסק, משיג מה שחלם עליו — ואז, במקום לנוח, הוא מתחיל לרדוף אחרי המספר הבא. לא מפני שהוא חסר. לא מפני שהוא רעב. אלא מפני ש"קו הסיום" זז שוב. כאילו יש מישהו שמזיז את העמוד קדימה, בדיוק כשנוגעים בו. מה קורה פה? האם זו אמביציה? שאיפה לגדול? כבוד? — כדאי להסתכל על זה יותר לעומק.

תנועה ראשונה: הפסוק והמשל כתב קהלת: "אוהב כסף לא ישבע כסף". לא אמר שהכסף רע. לא אמר שהעשיר חוטא. אמר רק עובדה פשוטה: מי שאוהב כסף — לא ישבע ממנו לעולם. ולמה? כי הכסף, מטבעו, אינו יכול לספק את מי שאוהבו. המדרש מבאר זאת במשל חד: כשם שמי שאוהב כסף לא ישבע, כך "מי שיש לו מנה — רוצה מאתיים". כל השגה רק מגדילה את הרצון. לא ממלאת אותו. ויש לדייק: הגמרא אומרת בפירוש, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום" — וממדרשי הקדמונים עולה המשל הנפלא של שתיית מי המלח. מי שצמא ושותה מי מלח — ככל שישתה יותר, צמאונו יגבר. לא מפני שהמים לא הגיעו, אלא מפני שטבע המלח מייבש מבפנים. כך בדיוק הממון. לא שהמספר הוא קטן. אלא שהמספר, מצד טבעו, אינו יכול לכבות את הצמא.

תנועה שנייה: הפנימיות והחיצוניות כאן מגיע החידוש האמיתי, ורבינו הזקן מבאר אותו בתניא באופן שאין להתעלם ממנו. בפרק א' כותב רבינו שהנפש הבהמית היא "יש ודבר בפני עצמו" — היא אינה מצב ביניים, אינה שטויות. היא כוח פנימי ממשי עם תאוות ממשיות, ומצד טבעה — היא לעולם אינה שבעה מתענוגות הגוף והחומר. זה לא פגם מוסרי. זה פשוט טבעה. ומכאן הנקודה: "אדם שאין לו מספיק בפנים — לעולם לא ירגיש שיש לו מספיק בחוץ." אם האדם מזין רק את הנפש הבהמית — הרדיפה לעולם לא תסתיים. לא מפני שהוא שאפתן, אלא מפני שהוא בונה על חול. "קו הסיום" זז לא כי הצלחת — אלא כי הנפש הפנימית, נפשך האלקית, עדיין ריקה. בפרק יב' מבאר רבינו הזקן שתאוות עולם הזה הן "חשכת הקליפות" שאין להן שובע. לא בגלל הכמות — בגלל הטבע. ובאגרת הקודש סימן יא' הוא מלמד שהשמחה האמיתית — שמחה שמחזיקה מעמד — באה מ"מילי דשמיא", מהצד הפנימי של האדם, לא מהצלחות החיצוניות.

תנועה שלישית: הפתרון האמיתי והנה — אין הכוונה לפרוש מן העולם. חסידות אינה מלמדת בריחה. היא מלמדת סדר. הרעיון הוא זה: בנה קודם את ה"פנים". "איזהו עשיר — השמח בחלקו" — כך שנינו בפרקי אבות. ולא אמרו "מי שיש לו חלק גדול", אלא מי ששמח בחלקו. זהו מצב נפשי, לא מספר בחשבון. כשהנפש האלקית מקבלת את מזונה — תורה ומצוות ותפילה אמיתית — האדם מרגיש בפנים משהו שהכסף לא יכול לקנות: סיפוק. ומתוך סיפוק זה — גם הפרנסה מקבלת פרופורציה אחרת. היא הופכת מ"חמצן" — שאי אפשר לחיות בלעדיו — לכלי. שיש לו תפקיד, יש לו גבול, ויש לו בעל בית. ו"קו הסיום" מפסיק לזוז — לא כי הגעת למספר הנכון, אלא כי הבנת שהוא לא היה השאלה.