בענין חוסר הסיפוק דנשמה גדולה
פתיחה יש יונגערמאן שיושב ולומד, מקיים מצוות, עסוק בענינים טובים — ובכל זאת תוקפת אותו תחושה כבדה: ריקנות. חוסר. צמאון שאינו נרגע. הוא שואל את עצמו בלב: מדוע אינני שמח בחלקי? כולם מדברים על שמחה, על ביטול, על הסתפקות — ואני? אינני יכול להסתפק. ואז בא היצר, או אולי חבר, ומלחש: יש לך גאווה. יש לך חסרון. צריך לעבוד על עצמך. אבל אולי — אולי בדיוק להיפך. הנה פסוק ששמעתם מאז קטנות: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". הצמאון הוא תיאור של הנפש עצמה, מהותה. אינו חסרונה — הוא עדותה.
המשל נמשיל משל. דמיין מטוס גדול, רב-מנועים, בנוי לגבהים. ועכשיו מכניסים אותו לרחובות העיר הצרים. הוא עומד שם — לא זז, לא עולה, כנפיו נוגעות בכל צד. ומישהו אומר: מה הבעיה? הנה כלי תחבורה מצוין! מדוע אינך מתקדם? הטיפש לבדו יאמר שהבעיה היא במטוס. החכם יודע: המטוס אינו חסר. הוא צריך שמיים.
הנמשל כן הוא הדבר בנשמות גדולות. ישנן נשמות שהקב"ה ציידן בכוחות עצומים — בשכל רחב, ברגש עמוק, בכח פעולה גדול. נשמות כאלו, כאשר הן מחפשות את סיפוקן בדברים קטנים ומוגבלים, חוות בהכרח תסכול וצמצום. לא מפני שהן פגומות — אלא מפני שהן גדולות. בלשון חז"ל: "הכל לפי רוב המעשה". מי שניחן ביכולת גדולה — חיובו גדול. כשם שבקרבן עולה ויורד, עשיר שהביא קרבן דל לא יצא ידי חובתו — כך נשמה עשירה בכוחות אינה יכולה להסתפק ב"קרבן דל" בעבודת ה'. אין זה חסרון מוסרי, אלא מציאות רוחנית.
הערה: בין עצבות למרירות כאן יש להבחין הבחנה דקה. אדמו"ר הזקן בתניא מבחין בין עצבות — שהיא פסולה ומזיקה — לבין מרירות, שהיא בריאה ונחוצה. העצבות אומרת: אני רע, אני כושל, אין לי תקווה. המרירות אומרת: אני יכול יותר. אני נועד ליותר. הנפש יודעת את יעודה, וממאנת לקבל תחליף. על יעקב אבינו כתוב: "וימאן להתנחם" — סירב לקבל ניחומים. הנשמה, כאשר היא יודעת שמשהו אמיתי חסר, אינה מסתפקת בנחמה חלקית ובתחליפים קטנים. הסירוב הזה אינו קשיות — הוא יושר פנימי. הוא אמת של הנשמה. הצמאון, אם כן, אינו סימן של כשלון. הוא קריאה. קריאתה של הנשמה עצמה, האומרת: לא כאן. לא כאן — גבוה יותר.
סיום בהיום יום כתב הרבי: אדם צריך לדעת שהוא נשלח לעולם עם כוחות מסוימים ועם שליחות מסוימת. הכוחות והשליחות מתאימים זה לזה. הצמאון הוא המצפן. אל תנסה לדכא את הרגש הזה. אל תשכנע את עצמך להסתפק במה שנשמתך ממאנת לו. תקשיב. הצמאון הפנימי הוא לא אויב — הוא מדריך. המטוס לא יינעל לרחובות. הוא צריך שמיים. ואתה — נשמתך — צריכה את המרחב שלה: הרחבה בלימוד, עומק בתפילה, שליחות שמלאה את כל כוחותיך, בבחינת "לכתחילה אריבער". השמחה האמיתית לא תבוא לפני הפעולה הגדולה. היא תיוולד מתוכה.
נקודה למעשה
בפעם הבאה שתרגיש את הריקנות — עצור לפני שאתה קורא לה "גאווה" או "חסרון". שאל: מה הנשמה שלי מבקשת? איזה "שמיים" חסרים לה עכשיו? ואז — עשה צעד אחד לכיוון אותם שמיים.
Questions and answers
Q: למה יונגערמאן שלומד ומקיים מצוות מרגיש ריקנות וצמאון שאינו נרגע?
הרב לנדאו משיב: פתיחה יש יונגערמאן שיושב ולומד, מקיים מצוות, עסוק בענינים טובים — ובכל זאת תוקפת אותו תחושה כבדה: ריקנות. חוסר. צמאון שאינו נרגע. הוא שואל את עצמו בלב: מדוע אינני שמח בחלקי? כולם מדברים על שמחה, על ביטול, על הסתפקות — ואני? אינני יכול להסתפק. ואז בא היצר, או אולי חבר, ומלחש: יש לך גאווה. יש לך חסרון. צריך לעבוד על עצמך. אבל אולי — אולי בדיוק להיפך. הנה פסוק ששמעתם מאז קטנות: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". הצמאון הוא תיאור של הנפש עצמה, מהותה. אינו חסרונה — הוא עדותה. המשל נמשיל משל. דמיין מטוס גדול, רב-מנועים, בנוי לגבהים. ועכשיו מכניסים אותו לרחובות העיר הצרים. הוא עומד שם — לא זז, לא עולה, כנפיו נוגעות בכל צד. ומישהו אומר: מה הבעיה? הנה כלי תחבורה מצוין! מדוע אינך מתקדם?
Q: מה מלמד הפסוק 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי' על התחושה של חוסר סיפוק?
הרב לנדאו משיב: הנה פסוק ששמעתם מאז קטנות: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי".
Q: אילו כוחות נתן הקב"ה לנשמות גדולות?
הרב לנדאו משיב: ישנן נשמות שהקב"ה ציידן בכוחות עצומים — בשכל רחב, ברגש עמוק, בכח פעולה גדול.
Q: למה נשמות גדולות חוות תסכול כשהן מחפשות סיפוק בדברים קטנים?
הרב לנדאו משיב: נשמות כאלו, כאשר הן מחפשות את סיפוקן בדברים קטנים ומוגבלים, חוות בהכרח תסכול וצמצום.
Q: מה הנקודה למעשה במאמר זה?
הרב לנדאו משיב: בפעם הבאה שתרגיש את הריקנות — עצור לפני שאתה קורא לה "גאווה" או "חסרון". שאל: מה הנשמה שלי מבקשת? איזה "שמיים" חסרים לה עכשיו? ואז — עשה צעד אחד לכיוון אותם שמיים.