בענין שבת שלום

ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכלמלאכתו אשר עשה (בראשית ב׳, ב׳)

פתיחה מדוע אנו מברכים זה את זה ב"שבת שלום"? הרי כשמגיע יום השבת, השלום שבעולם החיצוני אינו גדול מזה שהיה ביום שישי. מלחמות אינן פוסקות, מריבות אינן שוכחות את עצמן, וצרות הרבים אינן מחכות לסוף השבוע. בהכרח שה"שלום" הנאמר כאן אינו מתייחס לחוץ כלל — אלא לפנים. לנפש האדם.

המלחמה הפנימית מסביר אדמו"ר הזקן בתניא שבקרב כל יהודי מצויים שני כוחות מנוגדים: נפש האלוקית, הצמאה לאלוקות וקדושה, ונפש הבהמית, המושכת אחר תאוות גשמיות ועונגי עולם הזה. ובששת ימי המעשה — המלחמה ביניהם אינה פוסקת לרגע. כל יהודי מכיר את זה. אתה עומד ומתפלל, ורוצה להתרכז, ורוצה שהמילים יחדרו — ופתאום מתעוררת מחשבה על העסק, על הפגישה של אחרי הצהריים, על מה שצריך להגיד לפלוני. הנשמה מושכת מעלה, והגוף מושך מטה. וזו עייפות אמיתית, עייפות של קרע פנימי.

שביתת הנשק של שבת קודש וכאן נכנסת השבת. לא כדי לדכא את הגוף, ולא כדי לבטל את תאוותיו. אלא כדי לעשות משהו עמוק הרבה יותר: לישב אותו עם הנשמה. הרי בשבת קודש הגוף רוצה עדיין תענוג — ובודאי שכן. אבל תענוגות השבת, טעם החלה החמה, חום הזמירות שעולות מסביב לשולחן, אור הנרות שמאיר את הבית — אלו הם גם תענוג הנשמה. כשאותו מעשה עצמו משמח גם את הגוף וגם את הנשמה, כשהם שרים כעת באותו קול — זהו השלום. זהו פשר "עונג שבת" כפשוטו. לא שהגוף מוכרח לסבול ולוותר, ולא שהנשמה מוותרת על קדושתה — אלא שהגשמי עצמו מתעלה ונעשה כלי לרוחני. כך פוסק אדמו"ר הזקן להלכה שמצות עונג שבת כוללת אכילה ושתייה ומנוחה — שהרי בשבת, הנאת הגוף היא היא קיום המצווה.

ההקבלה — מנוחת הבורא ומכאן מובנת מנוחת הקב"ה עצמו: "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה." אין הכוונה ח"ו שהבורא עייף. אלא שהבריאה הגיעה לשלמותה. שמים וארץ, רוח וחומר, עליונים ותחתונים — כולם נכנסו לאחדות. "סוף מעשה" — גילה את "מחשבה תחילה", את תכלית הבריאה: שהחומר יהיה שקוף לאלוקות. וכך האדם. כשהגוף מפסיק להילחם בנשמה ומתחיל לשרת אותה — הוא עצמו מגיע לשלמות. זוהי מנוחתו. לא עצלות, לא ריק — אלא תכלית.