בענין חכם בעיניו

ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו (משלי כ״ו, י״ב)

פתיחה "ראית איש חכם בעיניו — תקוה לכסיל ממנו." קשה לנו הפסוק הזה. כיצד יש תקווה לכסיל יותר מאשר לחכם? הכסיל אינו יודע, אינו מבין, אינו משיג — ועדיין עדיף הוא על פני בעל שכל? היכן הצדק כאן, היכן ההיגיון? אלא שחכמה שלמה מונחת כאן בין המילים, ומי שמקשיב — שומע.

ביאור: שלוש המדרגות יש לחלק את בני האדם לשלוש קבוצות, ביחס לדעת ולחכמה. הראשון — הפשוט התמים. הוא יודע שאינו יודע. ומתוך ידיעה זו, הוא כלי פתוח. הוא שואל, הוא שומע, הוא מקבל. יש בו מקום לאור שיבוא מבחוץ, כי הוא לא מילא את הכלי בידיו הוא. הוא ה"כסיל" שבפסוק — לא בזלזול, אלא בתיאור. אדם שיודע את מקומו. השני — החכם האמיתי. אף הוא יודע שאינו יודע, אך מסיבה הפוכה לגמרי: מתוך עומק השגתו, הוא מגיע להכרה שחכמת ה' אין לה קץ ותכלית, ושכלו שלו הוא אפס ואין לעומת האין-סוף. גם הוא כלי פתוח — אמנם מסיבה שכלית עמוקה, אך פתוח. השלישי — ה"חכם בעיניו". וזה האיש המסוכן. שכלו אינו שכל של כסיל, ואינו שכל של חכם. הוא באמצע. יש בו מספיק כדי להרגיש מלא — ואין בו מספיק כדי לראות עד כמה הוא ריק. הוא בנה לעצמו עולם מושגים, מצא נוחות אינטלקטואלית, וישב לו בתוכה. הוא "הגיע". הוא "מבין". ובאותה שעה — הדלת נסגרה.

העמקה: החומה מבפנים זהו החידוש: לא הבורות היא המחיצה הגדולה, ולא החכמה העמוקה. דווקא הבינוניות השכלית — זו שמספיקה ליצור שביעות רצון אך אינה מספיקה לחשוף את עצמה — היא הסכנה האמיתית. בלשון חסידות: זהו ה"יש" הדק. ה"יש" הגס של הבורות ניכר לעין, וניתן להילחם בו. אך ה"יש" הנולד מחכמה — קשה לו לאדם להכיר בו כלל, כי הוא מצופה בשכבת "אני מבין", ו"אני יודע את זה". קרח לא היה עם-הארץ. הוא היה "פיקח", ולכן לא שמע. נעמן שר-צבא לא היה טיפש. הוא היה בעל שכל — ולכן כמעט לא ניצל. רק כשהכניע את עצמו וירד לירדן — בא הרפואה. ה"חכם בעיניו" אינו בהכרח אדם רע. הוא אדם שנתקע. שכלו המוגבל הפך למבצר, ומבפנים הוא מרגיש ביטחון — ומבחוץ אי-אפשר להגיע אליו.

הערה לחסיד: 'איך פארשטיי שוין' ויש להגיד את הדברים בפירוש, לאחינו ה"יונגערמאן" והבעל-הבית החסידי: למדת תניא. שמעת מאמרים. יש לך "ווארט" על כל עניין. יודע אתה מהו ביטול, מהי אהבת ה', מהי תמימות. ולפעמים, בשעת לימוד, עולה בלב הרגשה עדינה: "זה כבר יודע אני." אותה הרגשה — היא הסכנה. מטרת לימוד החסידות אינה לצבור ידע שתוכל לעמוד מאחוריו. מטרתה להביא את האדם לידי ביטול. חכמה שמולידה "ישות" — אינה חכמה של קדושה, אפילו תהא חכמת נסתר. ויש להבחין: ה"בינוני" שמדובר כאן אינו ה"בינוני" של תניא — אותו לוחם תמידי שאינו נחה לרגע — אלא האדם שקפא על שמריו, שחושב שהגיע אל המנוחה.

סיום ועבודה בפועל הסדר הנכון הוא זה: לגשת לכל לימוד, לכל תפילה, לכל שיחה עם משפיע — כ"כלי ריק". לא ריק מבורות, אלא ריק מעצמו. עם השאלה "מה עוד איני יודע?" ולא עם הקביעה "זאת כבר ידעתי." הכסיל שואל. החכם האמיתי שואל. רק ה"חכם בעיניו" — אינו שואל. ושאלה אחת פשוטה, בכנות, בפנים פנימה: האם אני עוד שואל?