בענין אתה מחיה את כלם

אתההוא ה׳ לבדך (את) [אתה] עשית אתהשמים שמי השמים וכלצבאם הארץ וכלאשר עליה הימים וכלאשר בהם ואתה מחיה אתכלם וצבא השמים לך משתחוים (נחמיה ט׳, ו׳)

פתיחה בספר נחמיה נאמר: "אתה הוא ה' לבדך... ואתה מחיה את כלם". יש לעיין: מה מוסיפה הסיפא "ואתה מחיה את כלם" לאחר שכבר נאמר "לבדך"? אם ה' הוא לבדו — הרי ברור שהוא המחיה הכל. מדוע צריך הפסוק לחזור ולהדגיש? אלא שיש כאן שתי אמירות שונות לחלוטין. "לבדך" — זו אמונה. "ואתה מחיה" — זו מציאות. וההבדל ביניהן הוא כל עבודת החיים.

ביאור היסוד מבאר רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה שבריאת העולם אינה מעשה חד-פעמי שהיה ואינו. בכל רגע ורגע, הקב"ה מהווה את כל הבריאה יש מאין מחדש לגמרי. אם הדיבור האלוקי היה נסתלק — לא היה העולם חוזר לתוהו ובוהו; לא היה נשאר ממנו כלום. שום דבר. זוהי כוונת "ואתה מחיה את כלם" — לא שהוא ברא אותנו פעם, אלא שהוא מחיה אותנו עכשיו, ברגע זה, ובכל רגע. החיות שבך ביונגערמאן, הכח לדבר, לחשוב, לנשום — הכל זורם ישירות ממנו, ללא הפסקה.

הערה א׳ — הטעות הנפוצה ויש נטייה, נפוצה במיוחד בימינו, לדבר אל ה'יקום'. לבקש מ'היקום' שפע, הצלחה, סיוע. והנטייה הזו מרגישה רוחנית, מרגישה עמוקה — אבל יש בה טעות עדינה וחמורה. היקום הוא נברא. הוא לבוש, לא עצם. לפנות אליו זה כמו לדבר אל הבגד של מלך ולבקש ממנו חסד — הבגד אין לו כח, אין לו רצון, אין לו שמיעה. הוא רק עוטף את מי שלובש אותו. וזה הדיוק ב"לבדך" — אין לו שותפים, לא גלויים ולא נסתרים. השוק שעולה ויורד, המזל שמחייך או מסתיר פנים, ה'אנרגיה' שמביאים מן החוץ — כולם אינם מקור, כולם כלים. ולעיתים, כשמייחסים להם כח בפני עצמם, יש בזה ניצוץ של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" — שהתורה מזהירה ממנו מפורשות.

הערה ב׳ — העבודה בפועל ומה העבודה? כותב הכתוב מיד אחרי אותה אזהרה: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח". "וזכרת" — לזכור. לא ללמוד, לא לחקור, אלא לזכור. להחזיר את התודעה. היונגערמאן שיוצא בבוקר לעסקיו — ה'שוק' לא עושה לו כלום. הלקוח שמתקשר, ה'דיל' שנסגר, הרעיון שצף בראש בבוקר — כולם ישירות ממנו יתברך. העבודה היא להפנות את רחשי הלב אל הנכון. לא אל התוצאה, לא אל הכלי — אל המקור. וזה לא צריך להיות תפילה ארוכה. יכול להיות משפט פנימי, שיחת חולין עם הקב"ה: "רבונו של עולם, אתה נתת לי את הכח לפתוח את הפה הזה, עזור לי שיצא ממנו משהו טוב". זו כבר תפילה. זו כבר דביקות.

סיום חוזרים לפסוק: "ואתה מחיה את כלם". יש בזה לא רק יסוד אמוני — יש בזה ניחומים. כשהדברים קשים, כשה'שוק' לא משחק, כשאין תשובות — יש מי שמחיה את הכל, ברגע זה ממש. ויש לו כתובת. ואפשר לדפוק בה. אין 'יקום' אדיש שאי אפשר לדבר אליו. יש אב, יש בורא, יש "אתה" — לשון נוכח, לשון קרוב, לשון עכשיו. זוהי תמצית "אין עוד מלבדו" — לא רק פסוק שאומרים, אלא מציאות שחיים אותה.