בענין פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון

פותח אתידך ומשביע לכלחי רצון (תהלים קמ״ה, ט״ז)

פתיחה וקושיא "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון." פסוק זה נאמר פעמיים בכל יום בתפילת אשרי, ואנו אומרים אותו בכוונה מיוחדת. הבטחה גדולה יש כאן: הקב"ה פותח את ידו ומשביע לכל חי — לכל אחד ואחד — את רצונו. ואם כן, אחי, שאלה ישרה נשאלת מאליה: אנו מתפללים, אנו שואלים, אנו רוצים — ומדוע אין הכל מתמלא? היכן ה"פותח את ידך"? היכן ה"משביע"? ישב עם השאלה הזו רגע. אל תמהר לדחות אותה.

ההבחנה: רצון ודמיון שאל אדם את חברו: מה אתה רוצה? אמר לו: שלושה מיליון דולר. שאל אותו: וכמה יש לך עכשיו? אמר לו: אלף. כן, יפה מאוד. אבל אדם זה אינו רוצה שלושה מיליון דולר — הוא מדמיין שלושה מיליון דולר. יש הבדל עצום בין השניים. "רצון" — כמשמעו בלשון הקודש ובלשון החסידות — אינו מחשבה חולפת שעולה בראש בשעת צרה. אינו הרהור נעים בשעת בטלה. רצון הוא מצב קיומי בנפש האדם; משהו שהאדם יכול להכיל בתוך עצמו, שנגע בעצמות כוחות נפשו ונעשה חלק מהמציאות הפנימית שלו. ומה שאין האדם יכול להכיל — אין לו כלי לקבלו — אותו הוא אינו רוצה באמת. הוא רק מדמיין. ה"דמיון" — ביטוי זה מצאנו בתניא, שהדמיון הוא כח שנפשל מן האמת ומצייר ציורים שאין בהם ממש. כח הדמיון מוליך שולל: הוא מאמין לעצמו שהוא רוצה, אבל בקרב הלב אין שם שורש.

ביאור: הכלי כתנאי לשפע כלל יסוד הוא בחסידות: אין השפע יכול לשרות אלא בתוך כלי המחזיקו. בלי כלי — השפע אינו נקלט, אינו נרגש, ואינו קיים מבחינת המקבל. מה הוא הכלי? הוא עצם הרצון הפנימי — אבל רצון שהפך למציאות בנפש. רצון שהאדם יכול להרגישו בכל כוחות נפשו, שיש לו חיבור ממשי אליו, שגופו ולבו ושכלו — כולם מיושרים לקראתו. ועל כן אמרה התורה "משביע לכל חי רצון" — ולא "משביע לכל חי דמיון." כי הקב"ה ממלא רצון — ורצון שהוא חי, נושם, ושורה בפנימיות האדם. ולא הרהור חיצוני שאין לו אחיזה במציאות הנפש.

העבודה: לבנות את הכלי ואם כן, מה עושים? האם יוותר אותו יונגערמאן על חלומותיו הגדולים? חלילה וחלילה. אבל ישנה עבודה לפניו. עבודה פנימית ממשית. האדם שיש לו אלף דולר ורוצה להגיע למיליון — שיתחיל ללמוד מה פירוש להחזיק עשרה אלף. ואז מאה אלף. לא לדלג בדמיון מן הקצה אל הקצה, אלא לבנות בתוך עצמו, בשלב אחר שלב, כלי שיכול להכיל את הברכה הבאה. עד שהרצון מורגש ואמיתי — עד שהגוף יכול לשאתו ולבו יכול להכילו. זוהי עבודת התפילה האמיתית. לא לעמוד לפני הקב"ה ולהציג רשימת משאלות. אלא לבנות בתפילה ובמחשבה ובמעשה את ה"כלי" — עד שהבקשה הופכת מ"דמיון" ל"רצון." עד שיש בה חיות אמיתית. עד שהיא שלך — בעצמותך ובכוחות נפשך. כי "אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" — ההתעוררות מלמטה היא המפתח לפתיחת השפע מלמעלה. אבל ה"אתערותא דלתתא" צריכה להיות אמיתית. צריכה להיות חיה.

סיום חזרה לפסוק: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון." הקב"ה אינו קמצן. ידו פתוחה תמיד. השאלה היא: האם הרצון שלנו חי? האם הוא ממשי בנפשנו, או שהוא רק הרהור שהעלינו ברגע חולף? הבטחת הפסוק עומדת לעד. "לכל חי רצון" — לכל מי שרצונו חי בקרבו. העבודה שלנו — בתפילה, בחיים, ביום-יום — היא להפוך את משאלות לבנו לרצונות אמיתיים ופנימיים. לבנות את הכלי. ואז — הפתיחה מלמעלה תבוא מאליה.