בענין חלקך בתורה

פתיחה יש יונגערמאן שיושב בסוף היום, ומחשב חשבון. לא הספיק ללמוד כמה שהיה צריך. התפלל בבהילות. ענה לילד בחוסר סבלנות. כמה מצוות עברו בלי כוונה. כמה ימים כבר עוברים כך. והתחושה מוכרת — ריבוי פרטים, ריבוי ציפיות, ותחושת אשמה שמכבידה. 'איך אפשר למצוא את הידיים והרגליים בכל זה?' זו לא חולשה. זו קושיא אמיתית.

היסוד: איש על דגלו כתוב בתורה: "איש על דגלו באתת לבית אבתם". כל שבט — דגל משלו. כל אחד — אות משלו. לא במקרה. זו הדגמה קדושה לעיקרון יסוד: כל נשמה ונשמה ירדה לעולם עם שליחות מסוימת ומדויקת שאין לשום נשמה אחרת. אמרו חז"ל: "לפיכך, כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם". לא מתוך גאווה — אלא מתוך ידיעה. יש לך מקום בספר הבריאה שאף אחד אחר לא ממלא. הקב"ה, כביכול, צריך אותך — את השליחות הספציפית שלך, ולא רק את קיום התורה בכלל.

ביאור: מהו 'חלקך בתורה' ביאור העמוק לדבר זה מצוי בדברי רבנו הזקן באגרת הקודש. שם מבואר שלכל אחד יש 'שער' פרטי שדרכו עולה עבודתו, ודרכו מתגלה אליו הקב"ה. אין הכוונה שיש לו 'תורה אחרת' חס ושלום — תורה אחת היא לכל ישראל — אלא שיש לו זווית ייחודית, אות מסוימת, מצווה שהיא שורש נשמתו. ובגמרא בעבודה זרה נאמר: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ". כי שם — שם 'לבו חפץ' — שם נמצאת נקודת החיבור האמיתית שלו. ה'מקום' שלו בתורה. ודרך אותו מקום, ההתגלות האלוקית אליו היא אישית ובלתי-ניתנת לצמצום. לכן: תפילתך אינה עוד תפילה. תורתך אינה עוד שיעור. כשאתה עושה מצווה מתוך ה'חלק' שלך — אתה ממלא מקום שאף אחד בעולם, בשום דור ובשום זמן, לא ממלא.

הפיתרון לבלבול: חזור אל עצמך עכשיו אפשר לחזור לקושיא. למה מרגישים אבודים? כי מנסים להיות הכל. כי מסתכלים על הרשימה הארוכה של מה שחסר, ושוכחים לשאול: מה הוא החלק שלי? כשמוצאים את השליחות הפרטית — everything gets clearer, כפי שנאמר. לא כי הפרטים נעלמים, אלא כי הם מסתדרים. יש כותרת. יש מרכז. ומסביב למרכז — שאר העבודה מקבלת מקום נכון ורגוע. בשיחת קודש מובא בשם רבנו שה'לך לך' שנאמר לאברהם אבינו פירושו גם: "לך אל עצמך" — אל שורש נשמתך. כל עבודת ה' שמתחילה מנקודה זו — אינה עבודה כבדה, אלא גילוי. אינה מטלה, אלא שמחה.

הערה: אין הכוונה לוותר ויש להעיר כאן הערה חשובה. אין הכוונה שאדם יאמר: 'החלק שלי הוא X — לכן כל השאר אינו שייך אליי'. ח"ו. כל התורה כולה שייכת לכל ישראל. אלא אדרבה: כאשר נקודת המרכז הפנימית מאירה — היא מקרינה על כל המעגלים. כשה'פונקט' הפנימי חי ובוער, הוא נותן חיות לכל שאר העבודה. וכן בהיפך: כשנפקד ה'מרכז', הכל מרגיש עול. כשנמצא — הכל מרגיש קל יותר, ואפילו השגרה הופכת לעניינית. כתב אדמו"ר ביום יום: ישנם ריבוי פרטים, אך יש ל'נקוט' ב'עיקר' — ה'עיקר' של כל אחד הוא שורשו האישי בעבודה. משם — הכל.

סיום: אתה נחוץ יש ספר תורה. כל ספר תורה כתוב אות באות. חסרה אות אחת — הספר פסול. אתה האות שלך. אין שתי אותיות זהות. ואם תשב ותחכה שמישהו אחר ימלא את מקומך — הוא לא יוכל. כי זה המקום שלך. הקב"ה צריך אותך. לא באופן כללי — בדיוק אותך, עם השליחות הזו, בזמן הזה, במקום הזה.