בענין 'קולך בעולמם'
פתיחה יונגערמאן, הכירה את הרגע הזה? פותחים את הטלפון — חמש דקות, עשר דקות — ומרגישים יוצאים ממנו קטנים יותר ממה שנכנסנו. ראינו את ה'הצלחות' של אחרים. ראינו את הפנים השמחות, את הנסיעות, את ה'ברוך ה' עסקיו פורחים'. ומיד עולה אותו קול פנימי: מה כחי ומה כח אבותי? מה אני בכלל מסוגל לעשות? זוהי תחושת הקטנות המוחין של הדור. לא יצר-הרע חדש — אבל בלבוש חדש, מחודד, מהיר. ועל פניה, הכתובת נראית ברורה: המכשיר אשם. הוא זה שגורם לביטול העצמי. אבל רגע — יש כאן דיוק שחובה לעצור עליו.
הערה א' — מה שבאמת קרה תחשוב בפשטות על מה שאירע. אדם פשוט — לא מנהיג, לא רב, לא מלך — כתב משפט אחד. פירסם תמונה אחת. ואתה, ישיבה-גבר, בעל-הבית, אדם שמכיר את עצמו — שינית את כל הרגשתך על חייך בגלל הפוסט הזה. זה לא ראיה לחולשתך. זו ראיה לעוצמתו. לכחו של אדם אחד, פשוט, להגיע לתוך עולמך הפנימי — בלי רשות, בלי הכנה — ולהזיז אותך. הכתוב אומר: "מות וחיים ביד הלשון". בדורות עברו, פירשו זאת על דרשנים ומגידים. היום צריך להוסיף: גם ביד האצבע המקלידה.
הערה ב' — ההיפוך וכאן החידוש. תשמע. הכח הזה שראית — שיש לאחרים — אינו שייך להם. הוא שייך למדיום. לכלי. ואותו כלי נמצא גם בכיסך. כלומר: ההשפעה שאתה חווה מאחרים — היא הראיה הניצחת לכח ההשפעה שיש לך עליהם. לא צריך ראיה חיצונית. זוהי ראיה מניסיון: כך פועל קול אדם אחד על עולמו של אחר. אתה עצמך כבר יודע זאת — כי עברת אותו. ממך אליך. השאלה הנשאלת כבר אינה: "האם יש לי כח להשפיע?" — כי לשאלה הזו כבר ענית בעצמך. השאלה שנשארת היא: "לשם מה?"
ביאור על פי חסידות הרמב"ם כותב בהלכות תשובה שאדם צריך לומר: "כאילו חצי העולם זכאי וחצי חייב, ועשה מצוה אחת — הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". פוסט אחד, משפט אחד כנה, יכול לעצור אדם מלוותר על עצמו. זה הכרעת עולם — ממש. בדורות עברו, כח ההשפעה הרוחני היה מרוכז. היו מגידים, היו דרשנות פומביות. השידור — כביכול — היה בידי המעטים. אך ההשגחה הפרטית העניקה לדורנו מציאות אחרת לגמרי: כל יחיד הוא תחנת שידור. כל אחד יכול להיות מעיין נובע, ממש כלשון הבעש"ט הקדוש בענין "יפוצו מעיינותיך חוצה" — שלא רק הצדיקים נאמר בהם דבר זה, אלא שכל נשמה מישראל יש לה מעיין פנימי שיש להפיצו. הטלפון — הוא לא רק חלון לתוך עולמם של אחרים. הוא קולך בעולמם. וכמו שנאמר בענין הקול: "קראבגרונך, אל-תחשך, כשופר הרם קולך" — קולך ממש, לא קול של אחר.
נקודה למעשה
אז בפעם הבאה שתפתח את הטלפון ותרגיש את אותה תחושה — קטנות מוחין, ביטול, "מה אני לעומת כולם" — עצור רגע. ותזכור: מה שאתה חווה עכשיו, הוא בדיוק מה שאחד הפוסטים שלך יכול לגרום לאחר — אך הפוך. יכול לתת לו חיות. יכול להזכיר לו שאינו לבד. יכול להכריע את עולמו. הנקודה למעשה: השבוע — פוסט אחד, משפט אחד, ניגון אחד, דבר תורה אחד. לא כי יש לך כמה אלפי עוקבים. אלא כי כתוב: "מות וחיים ביד הלשון" — וכי "כל ישראל ערבים זה בזה" — וכי הכלי ניתן בידך מן השמים לא בשביל שתרגיש קטן ממנו, אלא בשביל שתשתמש בו. השאלה אינה עוד אם יש לך קול. השאלה היא: על מה אתה מכריז?
Questions and answers
Q: מדוע אנו יוצאים מהטלפון מרגישים קטנים יותר?
הרב לנדאו משיב: פתיחה יונגערמאן, הכירה את הרגע הזה? פותחים את הטלפון — חמש דקות, עשר דקות — ומרגישים יוצאים ממנו קטנים יותר ממה שנכנסנו. ראינו את ה'הצלחות' של אחרים. ראינו את הפנים השמחות, את הנסיעות, את ה'ברוך ה' עסקיו פורחים'. ומיד עולה אותו קול פנימי: מה כחי ומה כח אבותי? מה אני בכלל מסוגל לעשות? זוהי תחושת הקטנות המוחין של הדור. לא יצר-הרע חדש — אבל בלבוש חדש, מחודד, מהיר. ועל פניה, הכתובת נראית ברורה: המכשיר אשם. הוא זה שגורם לביטול העצמי. אבל רגע — יש כאן דיוק שחובה לעצור עליו. הערה א' — מה שבאמת קרה תחשוב בפשטות על מה שאירע. אדם פשוט — לא מנהיג, לא רב, לא מלך — כתב משפט אחד. פירסם תמונה אחת. ואתה, ישיבה-גבר, בעל-הבית, אדם שמכיר את עצמו — שינית את כל הרגשתך על חייך בגלל הפוסט הזה.
Q: מה קורה כשפותחים את הטלפון לחמש או עשר דקות?
הרב לנדאו משיב: פותחים את הטלפון — חמש דקות, עשר דקות — ומרגישים יוצאים ממנו קטנים יותר ממה שנכנסנו.
Q: מה ראינו ברשתות שגרם לנו להרגיש קטנים?
הרב לנדאו משיב: ראינו את הפנים השמחות, את הנסיעות, את ה'ברוך ה' עסקיו פורחים'.
Q: איך פוסט אחד יכול לשנות לאדם את כל הרגשתו על חייו?
הרב לנדאו משיב: ואתה, ישיבה-גבר, בעל-הבית, אדם שמכיר את עצמו — שינית את כל הרגשתך על חייך בגלל הפוסט הזה.
Q: מה לזכור בפעם הבאה שהטלפון מעורר בך תחושת קטנות?
הרב לנדאו משיב: אז בפעם הבאה שתפתח את הטלפון ותרגיש את אותה תחושה — קטנות מוחין, ביטול, "מה אני לעומת כולם" — עצור רגע. ותזכור: מה שאתה חווה עכשיו, הוא בדיוק מה שאחד הפוסטים שלך יכול לגרום לאחר — אך הפוך. יכול לתת לו חיות. יכול להזכיר לו שאינו לבד. יכול להכריע את עולמו. הנקודה למעשה: השבוע — פוסט אחד, משפט אחד, ניגון אחד, דבר תורה אחד. לא כי יש לך כמה אלפי עוקבים. אלא כי כתוב: "מות וחיים ביד הלשון" — וכי "כל ישראל ערבים זה בזה" — וכי הכלי ניתן בידך מן השמים לא בשביל שתרגיש קטן ממנו, אלא בשביל שתשתמש בו. השאלה אינה עוד אם יש לך קול. השאלה היא: על מה אתה מכריז?